גלעד לזכרם
אריאל יוסף זאנה הי"ד

בן שרה ואבי

נולד ב- ו' תשרי תשמ"ד, 13.9.1983
  התגורר בירושלים

נהרג בחדירת מחבלים למכינה בעצמונה
  ב- כ"ד אדר תשס"ב, 7.3.2002
  הובא למנוחת עולמים בבית העלמין גבעת שאול בירושלים
  הותיר הורים, שני אחים ואחות
  בן 18 במותו
קורות חיים
אריאל, בן שרה ואבי, נולד בירושלים בו' בתשרי תשמ"ד (13.09.1983). בכור במשפחת עולים מסורתית מצרפת; אחיהם הבכור של רפאל, אפרים ומרים. גדל והתחנך בירושלים, למד בבית הספר הממלכתי-דתי "גילה". בנעוריו, למשך שלוש שנים וחצי, פנו הוריו לשליחות ציונית בצרפת. אריאל למד אז בבית ספר ישראלי בפריז. בתום השליחות, השלים את לימודי היסוד בבית הספר "דוגמא" בירושלים.

מגיל צעיר נכח אריאל כאח בוגר, מנהיג ומלא אחריות – הן לאחיו והן למכריו. מהוריו רכש את חשיבותה של תשומת הלב לזולת, ובכל מקום שימש אות ומופת. כן היה ציוני-ישראלי גאה. בצרפת, הודות לשליטתו בשפה הצרפתית, שימש מגן על צדקת הציונות והמדינה בקרב חבריו המקומיים.
עם שוב משפחתו ארצה, אריאל נקלט בחברה במהרה, ובין היתר – הפך חניך פעלתן בתנועת "בני עקיבא". בלימודי הקודש, למרות שהצטרך להשלים חומר רב, זכה בכשרון בחידוני תנ"ך. בגיל המצוות, הניח לראשונה תפילין במערת המכפלה; החגיגה נערכה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים.
אריאל מצא את מקומו בישיבה התיכונית "נועם" שבקריית משה. הוא הצטיין בלימודיו, בעיקר בהיסטוריה ובאזרחות, ואהב את חיי החברה במקום. במקביל, ייעד את עצמו ללימודים אקדמאים בענף הפסיכולוגיה. כהרגלו, ביקש לעבוד עם אנשים ולהעניק עזרה.

בינתיים, החל להדריך בסניף גילה של "בני עקיבא" בירושלים. חניכיו אהבוהו אהבת נפש. הם מספרים שהשקיע את כל-כולו וממש פרח. אריאל היה גם מוכר בהיכל הספורט במלחה, היה אוהד נלהב של קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים. לאחר מותו נאמר כי "חסר שחקן נוסף ביציע".
בתום לימודי התיכון, אריאל פנה למכינה בעצמונה שבגוש קטיף. כשהתקבל לעצמונה, היה השמח והגאה באדם. כהרגלו הפך חיש-קל דמות דומיננטית. אפשר שתכונתו הבולטת ביותר הייתה האהבה שרכש לבריות. תמיד חייך ודאג כי הסובבים אותו ידעו את שמחת החיים כמוהו. אריאל היה מלא ביטחון מחד, אך נטול גאווה או שחצנות מאידך. מספרים עליו כי מעולם לא נטר טינה לאיש.
על אריאל נאמר שידע אופטימיות אין קץ. תמיד חיפש את אותו "טוב גנוז", כדברי הרב יוסף קלנר בספרו "כארי יתנשא"; תמיד ביקש למצוא את המשך הדרך אשר מעבר למכשול שעל הפרק. אריאל לא יכל לסבול רגע של עצב או דיכאון. כך היה בכל אשר פנה ובכך "הדביק" את סביבתו.

במהלך התקופה המאושרת במכינה אריאל התכונן לשירות הצבאי. הוא קיווה לשרת בצנחנים, אך חלומו הגדול עוד יותר היה לשמש שליח של שלום. הוא, שתמיד דאג "להסתכל בקנקן" על מנת למצוא את הטוב שבכל אחד, אהב את האדם באשר הוא, ללא כל הבדל ומחיצה.

ביום חמישי בלילה, כ"ד באדר תשס"ב (07.03.2002), חדר לחלקו הדרומי של גוש קטיף מחבל של ארגון החמאס. הוא הגיע למתחם המכינה בעצמונה ומשם החל לירות לכל עבר ולהשליך רימוני יד – הן לעבר הקמפוס והן לעבר בתי מגורים. באירוע נפגעו עשרות צעירים וחמישה נהרגו, ביניהם אריאל. ההרוגים היו כולם חברים ללימודים.

אריאל היה בן 19 במותו. הותיר הורים, שני אחים ואחות. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבהר המנוחות בירושלים. לזכר חמשת הנרצחים ערכו במכינה בעצמונה את הספר "חמושי עוז", ובו סיפורי חייהם ומותם.


אם הופרו זכויות יוצרים על ידי שימוש בתצלומים, קטעים אודיו-ויזאוליים ו\או אחרים באתר, ההפרה נעשתה בתום לב. נודה לכל מי שיודיע על טעותנו ונתקנה באופן מיידי.