עזה בתקופת התנ"ך

עזה בתקופת התנ"ך

גבולות המקרא
בגבולות הארץ המתוארים בתורה, מצוין הגבול הדרומי ב"הנהר הגדול" או ב"נחל(ה) מצרים".
בהבטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים על ירושת הארץ נאמר: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו, יח).
הגבול הדרומי המצוין כאן הוא "הנהר הגדול".
בספר במדבר מצוינים הגבולות האלו: "וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה: וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם" (במדבר לד, ה–ו)
כאן הכינוי לגבול הדרומי הוא נחל מצרים (=נחלת מצרים).
יש שתי אפשרויות מקובלות בזיהוי נחל מצרים: האחת – הנילוס; השנייה –ואדי אל עריש.
מכל מקום, לפי שתי האפשרויות, כל החוף המערבי של ארץ ישראל עד אל עריש נחשב חלק מארץ ישראל.
יש היגיון רב בכך שעזה מסמנת את הפינה הדרום-מערבית של ארץ ישראל מכיוון שהיא שוכנת במעבר הגבול שבין האקלים הים תיכוני לבין האקלים הצחיח. שלושת צירי התחבורה הראשיים מהדרום הגיעו אליה: 1 – דרך הים; 2 – דרב אל ע'וה – הדרך ממפרץ אילת וים סוף; 3 – הדרך מדרום ערב (המוכרה היום כ'דרך הבשמים'). על כן, לאורך כל ההיסטוריה היוותה עזה את שער הכניסה הדרומי לארץ ישראל .

ארץ גרר = רצועת עזה
על פי חוקרים רבים המסתמכים גם על המסורת הערבית, לדוגמה: ויקטור גרן (שתיאר את ארץ ישראל באמצע המאה ה-19) ), האזור בין דיר אל בלאח לחאן יונס הוא ארץ גרר, ובו התקיים הסכסוך על הבארות בין אברהם ויצחק למלכי גרר.
יוצא מכך שהסכסוך הראשון על אדמת ארץ ישראל היה בגוש קטיף. ולא רק זאת: שם נערך הסכם השלום הראשון עם אברהם – ההסכם שעל שמו קרויה באר שבע; ושם נערך הסכם השלום עם יצחק – ההסכם שעל שמו קרויה העיר רחובות.

 (יצחק כורת ברית עם אבימלך, בעוד עבדי יצחק ורועי גרר מתווכחים על הבארות. וצלב הולאר המאה ה17- מתוך ויקיפדיה. הריב על הבארות)

סוד השלום טמון בהסכם צודק על גוש קטיף.
בהקשר זה נוסיף ונאמר שעזה היא הגבול הדרומי של ארץ הכנעני: "וַֽיְהִ֞י גְּב֤וּל הַֽכְּנַעֲנִי֙ מִצִּידֹ֔ן בֹּאֲכָ֥ה גְרָ֖רָה עַד־עַזָּ֑ה בֹּאֲכָ֞ה סְדֹ֧מָה וַעֲמֹרָ֛ה וְאַדְמָ֥ה וּצְבֹיִ֖ם עַד־לָֽשַׁע" (בראשית ', יט).
ולפי פשט המקרא, זהו חבל הארץ שהובטח לאברהם בסוף פרשת לך-לך: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם" (בראשית יז, ח).

יוסף בן מתתיהו הכהן, שחי בתקופת חורבן בית שני, הוא הפרשן הקדום ביותר הידוע לנו, אשר זיהה את גבולות "ארץ כנען" בהבטחה לאברהם ולזרעו בסוף פרשת לך-לך עם גבול הכנעני בפרשת נח, כלומר מצידון בצפון. וכך כתב: "וכשהגיע [אברהם] לשנת התשעים ותשע, נראה לו א-להים והודיע לו . . . והם [בניו] ישתלטו על כל ארץ כנען מצידון ועד מצרים" (קדמוניות היהודים א, י, ה. 191)
את "גבול הכנעני" שבפרשת נח תרגם יוסף בן מתתיהו: "בנו הרביעי של חם היה כנען, שיישב את הארץ הנקראת עתה יהודה וקרא לה כנען על שמו" (שם, ו, ב. 134), וכנראה, התכוון להגדרת "ארץ יהודה" של הגיאוגרף היווני סטראבו (Στράβων): "השטח הפנימי מעל לפיניקיה עד לארץ הערבים בין עזה 'למול הלבנון' נקרא יהודה", כלומר ארץ כנען "מצידון… עד עזה" וכו' של פרשת נח (בן-אליהו תשע"ד, עמ' 113) (ע"פ מאיר כהן עיר חוף וקצה ארץ, למעמדה של עזה , עזה בתקופה הביזנטית,

תקופת התנ"ך
בספר יהושע מצוין ניסיון הכיבוש של עזה כחלק מנחלת עם ישראל: "וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעַד עַזָּה וְאֵת כָּל אֶרֶץ גֹּשֶׁן וְעַד גִּבְעוֹן" (שם י, מא).
ביהושע פרק טו עזה מוזכרת כחלק מנחלת שבט יהודה:
"וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם אֶל גְּבוּל אֱדוֹם מִדְבַּר צִן נֶגְבָּה מִקְצֵה תֵימָן"
"וְעָבַר עַצְמוֹנָה וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם והיה וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב…"
"זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם"
"אַשְׁדּוֹד בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַד נַחַל מִצְרָיִם וְהַיָּם הגבול הַגָּדוֹל וּגְבוּל" (שם, מז).
אבל בתקופת יהושע לא הצליחו בני ישראל לגבור על תושבי האזור הפלשתיים, ועזה נשארה חלק מ"הארץ הנשארת":
יהושע פרק יג
"(א) וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ: (ב) זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת כָּל גְּלִילוֹת הַפְּלִשְׁתִּים וְכָל הַגְּשׁוּרִי :(ג) מִן הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם וְעַד גְּבוּל עֶקְרוֹן צָפוֹנָה לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים".
לעומת זאת, בדור שלאחר מכן כבשו בני שבט יהודה את עזה, אבל עדיין לא הצליחו לבסס בה התיישבות:
שופטים פרק א
"(יח) וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ: (יט) וַיְהִי יְקֹוָק אֶת יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם".
ולכן אנו מוצאים את שמשון נאבק עם הפלשתים עד שהם שובים אותו ומביאים אותו לעזה. שם במעשה גבורתו הוא מפיל עליהם את הבית וקורא – "תמות נפשי עם פלשתים" (שופטים טז, ל).
בתקופת שלמה המלך אנו מוצאים שמלכות ישראל הגיעה גם לעזה ושררו בה חיי שלום ושלווה:
מלכים א פרק ה
"(א) וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם …:
(ד) כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב: (ה) וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה".
בהמשך כנראה שוב השתלטו הפלשתים על אזור עזה, ואנו מוצאים שחזקיהו המלך נלחם בתושבי עזה:
מלכים ב פרק יח
"(א) וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה:
(ז) וְהָיָה יְקֹוָק עִמּוֹ בְּכֹל אֲשֶׁר יֵצֵא יַשְׂכִּיל וַיִּמְרֹד בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עֲבָדוֹ:
(ח) הוּא הִכָּה אֶת פְּלִשְׁתִּים עַד עַזָּה וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר".
עד תקופת אחרוני הנביאים אנו רואים את נביאי ישראל מתייחסים לעזה כנתונה לשלטון הפלשתיים.
כך בנבואת עמוס פרק א:
"(ו) כֹּה אָמַר יְקֹוָק עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם: (ז) וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ: (ח) וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל עֶקְרוֹן וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק".
וכך בנבואת זכריה פרק ט:
"(ה) תֵּרֶא אַשְׁקְלוֹן וְתִירָא וְעַזָּה וְתָחִיל מְאֹד וְעֶקְרוֹן כִּי הֹבִישׁ מֶבָּטָהּ וְאָבַד מֶלֶךְ מֵעַזָּה וְאַשְׁקְלוֹן לֹא תֵשֵׁב".
על פי הרד"ק, הנביא מנבא שבעתיד תהא עזה בשליטת ישראל.
"ואבד מלך מעזה" – 'מלכה שהיה בה באותו הזמן יאבד הוא והמלכות שלו כי לישראל תהיה'".