היותה של עזה באופן טבעי השער הדרומי לארץ ישראל ומורשת היהודית של קהילת יהודי עזה משפיעות גם על עיצוב קו הגבול של מדינת ישראל המתחדשת במאה ה-20.

קו הגבול רפיח-טאבה בשנת 1905, בעקבות הנחת שלוחה של מסילת הרכבת החיג'אזית לעקבה התגלעה מחלוקת בין בריטניה ששלטה אז על מצרים, לבין ת ורכיה ששלטה על ארץ ישראל, בנוגע לקו הגבול בין שתי המדינות. הבריטים חששו שמעקבה יוכלו התורכים להניח שתי מסילות ברזל: אחת לפורט-סעיד ואחת לסואץ, שינוצלו לפלישה תורכית למצרים תוך איום על תעלת סואץ, וביקשו להרחיק את התורכים ככל האפשר מהתעלה. כאשר גברה המתיחות בין שתי הארצות שעמדו על סף מלחמה, החליט השליט הבריטי, הלורד קרמר, לקבוע עובדות בשטח. הוא תפס שטח תורכי ליד חוף אילת, במקום שנקרא טאבה. במקביל הציבו הבריטים שתי משחתות בשני מקומות שונים: אחת מול חוף
רפיח בים התיכון והשני יה מול חוף טאבה בים סוף, והודיעו שקו הגבול עובר בין שתי משחתות אלו. תורכיה נכנעה. היא הסכימה כי קו הגבול בינה לבין מצרים יהיה קו רפיח- עקבה. כך קבעו שתי משחתות בריטיות את "הגבול הבינלאומי" הקיים עד היום, בין רפיח וטאבה.

בשנות מלחמת העולם הראשונה כתבו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי את הספר "ארץ ישראל בעבר ובהווה", ובו הם פרסו את חזון ההתיישבות שלהם.
בשרטוטם את גבולות הארץ הם סימנו בדרום: "…קו הרוחב התמשך באלכסון מרפיח עד למפרץ עקבה. " בהמשך כתבו על אזור אל-עריש: "לארץ ישראל יש לשייך גם את אזור אל-עריש, אף על פי שמבחינה מדינית הוא נמצא מחוץ לפלשתינה התורכית ומשתייך עכשיו למצרים )נכון יותר לאנגליה( ואולם למעשה, גם מבחינה היסטורית וגם מבחינה פיזית -גיאוגרפית אזור אל -עריש הוא חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל והחלוקה בין פלשתינה התורכית ובין אל עריש היא תוצאה של גבול מלאכותי, שהציבה הממשלה האנגלית-מצרית בין רפיח ובין עקבה".
את הפרק על העיר עזה סיימו בן גוריון ובן צבי במילים אלה: "אקלים בריא, אדמה פוריה, שפע של מים, מיקומה הגאוגרפי של העיר – לחוף הים ובגבולה של מצרים – כל אלה מבטיחים לעיר, שבעבר היתה נפלאה וזוהרת, מסחרה פורח ועושרה רב, עתיד מזהיר. "
כך כתבו מי שלימים היו ראש הממשלה ונשיא המדינה של מדינת ישראל. אין פלא אפוא שתפיסה זו השפיעה על עיצוב מדיניות הממשלה בכל הנוגע לחבל קטיף.
במסגרת המאבק על גבולה הדרומי של מדינת ישראל, במהלך מבצע " 11 הנקודות " הוקם כפר דרום. זהו היישוב היחיד מבין יישובי 11 הנקודות שנקרא על שם י ישוב יהודי קדום; כפר דרום המוזכר בתלמוד הבבלי. במלחמת השחרור לאחר תקופת מצור ארוכה ותוך הדיפת המתקפות של הצבא המצרי נאלצו מגיני המקום לקבל פקודת נסיגה.
תקציר מתוך – חגי הוברמן ומרים ביליג, מדיניות ממשלות ישראל כלפי ההתיישבות היהודית בחבל עזה, מרכז קטיף 2018. דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, ארץ ישראל בעבר ובהווה, יד בן-צבי, ירושלים תש"ם.

בתחילת מלחמת העצמאות עדיין האמין דוד בן-גוריון שצה"ל יצליח לכבוש מחדש את כל רצועת החוף של ארץ ישראל המנדטורית עד רפיח, בהתאם לגבול הבינלאומי. ואם לא יצליח במהלך צבאי, הסכם מדיני יביא לנסיגה המצרית.
אבל עם תום המלחמה נשארה הרצועה בשליטה מצרית.
בכ"ה בשבט תש"ט, 24 בפברואר 1949 ,נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצרים – ההסכם הראשון של שביתת נשק עם מדינה ערבית. כל הנגב נשאר בתחום מדינת ישראל פרט לרצועת עזה שהשתרעה מרפיח ועד מצפון לבית חנון. בהסכם נקבע במפורש שקו שביתת הנשק איננו גבול אלא קו זמני עד לקביעת הגבול הקבוע במסגרת הסכם שלום. בסעיף 3.4 נכתב: "מודגש הוא, שאין מטרה לסידור ההסכם הזה לקבוע, להכיר, לחזק, להחליש או לבטל, באיזו דרך שהיא, זכויות, תביעות או אינטרסים של כל צד לגבי טריטוריה, אפוטרופסות או לגבי כל עניין אחר בשטח ארץ-ישראל או בכל חלק שלה או בכל מקום בתוכה, שעליהם חל הסכם זה". ובסעיף 2.5 נכתב: "אין לפרש משום בחינה את קו שביתת הנשק כגבול מדיני או טריטוריאלי ואין בהתוויתו שום פגיעה בזכויות, בתביעות ובעמדות של כל אחד מהצדדים להסכם שביתת הנשק לגבי ישובה הסופי של שאלת ארץ-ישראל".
בערב יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל, ד' באייר תש"ט, 3 במאי 1949 ,התכנסה הממשלה לדון בהצעה אמריקנית לספח את רצועת עזה לישראל על כל תושביה, כולל הפליטים.
ארה"ב ראתה בכך פתרון סביר לבעיית הפליטים שהייתה אז בניצניה. שר החוץ שרת התנגד. ראש הממשלה בן -גוריון תמך. רוב השרים תמכו בעמדת ראש הממשלה והחליטו: "כי באם יוצע סיפוח חבל עזה למדינה על כל תושביו, תהא תשובתנו חיובית" . ראוי לציין ששר החינוך דאז, מר זלמן שזר, אמר בדיון שמעבר לטיעונים הפרקטיים ראוי ש"אם מציעים לנו על ידי קומבינציה מסוימת חלק של ארץ ישראל, מבלי שנצטרך להילחם עליו – אסור לנו לוותר על זה." לדברים אלו הצטרפו השר שפירא והשר לוין.

להרחבה לחץ/י כאן