"…הֱיִי שָׁלוֹם עֲטָרוֹת
זִכְרֵךְ יִנְעַם לָנוּ מְאוֹד
וְעוֹד נָשׁוּב, לְהִתְרָאוֹת!"

(מילים: לאה גולוביצקי)

איזה סיומת של שיר – איזה סיומת לסיור ראשון בסדרת "בין חורבן לבניין"..
נפגשנו אחרי הצהריים אתמול. השמש החמה כבר התחילה את דרכה אל עבר הים שבמערב ואנחנו עומדים מול השער של תעשייה האווירית עטרות. מתקבלים ברעש מחריש אוזניים של פרופלור של מסוק – כאילו חזרנו אחורה בזמן ואנחנו בלב שדה תעופה בינלאומי ירדני שהיה כאן לפני כ-60 שנה..
אך עם הכניסה לגדר הצהובה הפסיק הרעש ואנחנו חרש חרש התקדמנו אל עבר חלקת הקבר של "שומרי המקום". קשה היה לדמיין את השקט והריחוק מהעיר ירושלים מראשית המאה הקודמת עם כל האזור הבנוי סביב, אך בכל זאת הצלחנו לדמיין משק פעיל עם רפת וכדי חלב. בוודאי הצלחנו להבין את המיקום האסטרטגי בהגנה על ירושלים מהצפון – מושב עובדים קטן ועוד אחד טיפה דרומה – הפרידו בין כל האזור שדרת ההר והכפרים הרבים והעיר שאליו כוונה רב המערכה של מלחמת השחרור. אותה מלחמה בה נמחקו עטרות ונווה יעקב מן מפת ההתיישבות ליותר מ-20 שנה וגם אם חזרו לידיים ישראליות – לא שוקמו באותה מתכונת עד לנפילתם.
בשכונת נווה יעקב הבנו את קשר העין עם עטרות ודנו בשאלות סביב נסיגה והגנה.
ואיך נשכח את בית הערבה? אליו הגענו בעת ערב כדי לחסוך קצת מהחום הלוהט. על גבי חול לבן ורך שמענו את סיפור מפעלי אשלג שבשיטתם פורצת הדרך היוו גב לנקודות התיישבות במזרח "הפרוע"..
נגענו במן סגירת מעגל ממעוז האחרון של מרד החורבן במצדה עד דריכת רגל ציוני מצפון ומדרום ים המלח.
סיכמנו שנשוב ונבקר בכל יישוב שהיה עד כמה שנוכל.. גם אם כל הנותר הוא עץ ירוק בארץ חרבה!