השולחן שעומד ברחבת הכניסה ליד הגלריה היה בעברו רכוש מנהל אזורי חבל איתם- המועצה של חבל ימית. לאחר פינוי סיני נדד השולחן והגיע למשרדי מועצה אזורית חוף עזה. בתקופת המאבק על גוש קטיף התמקם השולחן במטה המאבק. עם העקירה מגוש קטיף נעקר גם השולחן ושימש את אנשי ועד מתיישבי גוש קטיף. משם התגלגל לכאן.

ארון הקודש נתרם לבית הכנסת בגן אור, ע"י ראובן רוזנבלט, ראש המועצה האזורית הראשון בגוש קטיף.
רוב קהילת גן אור הגיעה לאחר העקירה לאתר הקראווילות בניצן- ואיתם גם הארון.
מסגרת הברזל של הארון עמדה בחוץ והחלה להחליד ולא נמצא לה פתרון ראוי. לבסוף הוצע שארון הקודש יועבר למרכז מורשת גוש קטיף למשמורת.
ענת יעקב, תושבת גן אור. הפכה את הארון למיצג אומנותי:
מסגרת הברזל הונמכה להתאים למידות של תקרת הארכיון, בשני צידיו מוצגות תמונות של ארונות קודש מבתי הכנסת של קהילות גוש קטיף ובתוך הארון- כאשר פותחים את הדלתות, מוצגות תמונות של בתי הכנסת החדשים בקהילות גוש קטיף החדשות.

מדובר בספר תורה ישן מאוד, ששרד את השואה. ספר התורה הגיע עם קהילת תל קטיפא למושב שקף, אך
למרבה ההפתעה, כעבור כמה שנים החלו גווילי הספר להשחיר.
הספר נלקח ל“מכון אות“ שם הוחלט שאין ברירה אלה לקבור את הספר. הספר ששרד את השואה לא שרד
את העקירה מגוש קטיף.
עצי החיים של הספר עדיין ישנם והם נמצאים בארכיון מרכז קטיף.

העדות המפוארת ביותר להתיישבות בחבל עזה , הפסיפס העתיק מבית הכנסת בעזה.

בשנת 1965 הגיע לאוזני הארכאולוגים בארץ, הידיעה שנמצא בעזה משטח פסיפס נדיר ביופיו. לשמע תיאור הפסיפס שיערו החוקרים פרופ' מיכאל אבי-יונה, ופרופ' אשר עובדיה שהוא שריד מבית כנסת עתיק שהיה במקום.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים מיהרו אנשי אגף העתיקות אל הפסיפס בכדי לעמוד על טיבו, ואכן הממצאים שלהם איששו את ההשערה.
דבר ראשון והבולט ביותר שניתן לראות זה את דמותו של דוד המלך שעליה מופיע כתב עברי.
דבר שני הם הציורים הרבים של גפן וזית שהם סימנים יהודיים מובהקים.
בנוסף לכך בחלק הפסיפס שאינו נמצא כאן מופיעה כתובת המזכירה שמות יהודיים. וכך נכתב שם –
"אנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים, כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר, תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569".
והנתון האחרון שאישר את הממצא היהודי היה–כיוון התפילה של המבנה שהיה מופנה לעבר עיר הקודש ירושלים.באותה תקופה מנעו השולטים בארץ מיהודים להגיע לירושלים . על כן נהגו עולי רגל רבים מצפון אפריקה לעלות לרגל לעזה ובכך להשביע את כיסופיהם לארץ ישראל.
בית הכנסת שנתגלה היה מרשים וחריג בגודלו. והוא כלל חמישה מרחבים, דבר שהעיד על עושרם הרב של הקהילה היהודית בעזה.
אמן הפסיפס אמיר ג'אנח שיחזר את הפסיפס בטכניקה קדומה וייחודית בכדי לחזק את תחושת האוטנטיות של מיצב מדהים זה.
הפסיפס המקורי נמצא במוזיאון ישראל בירושלים.

המרכז יזם הקמת עמדה ממוחשבת המנציחה את זכרם של נופלי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מתושבי גוש קטיף וצפון השומרון, נופלי צה"ל וכוחות הבטחון וחללי פעולות האיבה אשר נפלו באזור גוש קטיף וחבל עזה ובאזור צפון השומרון מימי עליית היישובים מימי קום המדינה.

ההנצחה מיושמת על ידי מערכת מידע ממוחשבת אשר משמשת להנחלת זכרם וסיפור חייהם ולהנחלת מורשתם לדורות הבאים.

נפרשים סיפוריהם האישיים של כל אחד מהנופלים, תיאור חייהם ונסיבות נפילתם, אלבומי תמונות וסרטים לזכרם, מפעלי הנצחה, מכתבים, דברים לזכרם, צל"שים ועוד. המערכת מאפשרת התייחדות אישית עם זכרם ומורשתם של הנופלים וכן מאפשרת הפעלה קבוצתית בפני קבוצות מבקרים וכמובן בפני המשפחות השכולות.