החיים הקהילתיים
הביחד והמיוחד בקהילת גוש קטיף
חיי הקהילה היו אחד מהנכסים המיוחדים והמרשימים ביותר של המגורים בגוש קטיף. היה בהם מרקם של אנשים, של חיים ומנהגים, אשר השתלבו יחדיו בהרמוניה יוצאת דופן למרות השונות הרבה ביניהם. מקימי גוש קטיף הגיעו מכל מגזרי החברה הישראלית. היו אלה מושבניקים מהדרום, בוגרי אוניברסיטאות מהמרכז, תלמידי חכמים מירושלים ונחלאים לשעבר, שהמשותף להם היה – הכיפה לראשם. הייתה גם קבוצה ממפוני ימית וכן אנשים מן המגזר החילוני שראו את החולות בשירות המילואים או בטיולים, והתחברו לנוף ולטבע באזור. ביחד יצרו כולם פסיפס חברתי-קהילתי ייחודי.
הדגש על הערבות ההדדית והעובדה שכולם קיבלו את כולם בלא קשר לארץ מוצא, לרמה דתית, להשכלה או לגיל, וזאת מתוך סובלנות, הערכה וכבוד הדדי, תרמה רבות לבניית הקהילה ולהרגשה של כל פרט וקבוצה שהם רצויים. גם עבודת האדמה המשותפת לכולם חיזקה תחושה זו. למרחק ולניתוק הגיאוגרפי-פיזי מיישוב יהודי גדול ומרכזי גם היה חלק בהפיכת גוש קטיף לקהילה מלוכדת כי הם יצרו צורך להיעזר זה בזה, להסתפק בקיים ולקבל את השונה והאחר. כתוצאה מכך נוצרו קשרי חברות הדוקים בתוך כל יישוב ובין היישובים, והתחושה הייתה של משפחה אחת גדולה.
