ההיסטוריה היהודית של עזה מאת חגי הוברמן

ארוכת שנים היא ההיסטוריה היהודית של חבל עזה בכלל והעיר עזה בפרט. ראשיתה בתקופת החשמונאים, כאשר יונתן החשמונאי, אחיו של יהודה המכבי, כבש את עזה בשנת ג'תרט"ו (145 לפסה"נ), ושמעון אחיו הושיב בה יהודים.
יישוב יהודי היה בעזה גם בתקופת המשנה. עד לפני 30 שנה היה אפשר לראות על אחד העמודים של המסגד הגדול בעזה את הכתובת "חנניה בר-יעקב" ביוונית ובעברית, ומעליה חקוקה מנורה, שבצִידה האחד שופר ובצִידה האחר אתרוג – עדות לקיומו של בית כנסת יהודי במקום ששימש כנראה קהילה יהודית בימי התלמוד. ממצא ארכיאולוגי חשוב זה שנתגלה בשנת ה'תר"ל (1870), הושחת כנראה בידי ערבים לאומניים זמן קצר אחרי פרוץ ההתפרעויות הערביות ביש"ע (המכונים בפי הערבים 'אינתיפאדה') בשנת תשמ"ז (1987).
בתקופת התלמוד היה רוב הנגב הצפוני מיושב יהודים, והוא נקרא 'גררתיקה' – ארץ גרר. התלמוד מתאר את כפר דרום כנקודה בדרום-מערב האזור. במסכת סוטה (כ ע"ב) מופיע החכם אליעזר בן יצחק, איש כפר דרום. 'דרום' היה שם העיר שהתקיימה במקום בתקופת הצלבנים – אחת מתקופות הפריחה של האזור.
אחת המזכרות מהיישוב היהודי בתקופת התלמוד (התקופה הרומית-ביזנטית) היא שרידי בית הכנסת העתיק של הקהילה היהודית בעזה-מיומס (עזה ים); אלו נתגלו על חוף הים, סמוך למזח של נמל עזה. בבית הכנסת נתגלתה רצפת פסיפס גדולה ונאה, ובכניסה לאולם המרכזי נתגלתה דמות פורטת בנבל, המקסימה את חיות הפרא. מעליה מופיע באותיות עבריות השם "דויד".

בכתובת המרכזית שבפסיפס כתוב ביוונית: "אנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569". שנת 569 היא לפי הספירה המיוחדת של עזה שנקבעה בימי הנציב גביניוס לציון גירוש היהודים מעזה. אם כן, בית הכנסת נבנה בשנת 508 או 509 לסה"נ, כלומר בתקופת הכיבוש הרומי-ביזנטי, והוא חרב כנראה בימי הכיבוש הערבי, במאה השביעית לסה"נ, כאשר חרבה עזה-מיומס.

בגניזה הקהירית המפורסמת ישנם כתבים רבים המזכירים את היישוב היהודי בעזה אחרי הכיבוש המוסלמי הראשון.
בניגוד לתקופות קודמות, יש לנו עדויות רבות מהתקופה הממלוכית על מגורי יהודים בעיר ממגוון ספרי מסעות של יהודים ושל לא יהודים.
ר' משולם מוולטורה, בנקאי יהודי מפירנצה, שביקר בעזה בשנת ה'רמ"א (1481), סיפר כי בעזה יש "ששים בעלי בתים יהודים ויש להם בית-כנסת יפה וקטן וכרמים ושדות ובתים וכבר התחילו לעשות היין חדש. וכבדו אותי ביותר ובפרט ר' משה ב"ר יהודה ספרדי, והוא כבד-פה מעט, ור' מאיר ספרדי צורף… והיהודים יושבים ברום הארץ ירומם ה'. ובית דלילה ברום הארץ, בראש היודייקה". ראוי לציין כי ר' משולם קבע את התואר 'ספרדי' 11 שנים לפני גירוש ספרד. 'ראש היודייקה' הוא התל הגבוה בלב העיר עזה, ובו אתר המזוהה כקבר שמשון הגיבור. סיור בעיר גם כיום מגלה כי לשכונה הגבוהה בעיר הערבים קוראים 'חארת אל-יהוד' – שכונת היהודים. ר' משולם הזכיר גם את קיומו של בית כנסת בעיר. בנקודה הגבוהה ביותר של העיר ניצבת כנסייה קתולית, ובה נתגלו במאה ה-19 שברים של סורגים קדומים עשויים שיש. על שבר אחד נמצאה כתובת ביוונית: "לשלום יעקב בן אלעזר בניו למען להודות לאל על המקום הקדוש…". על שבר אחר בצורת עמוד נחקקו המילים: "המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים". מסתבר כי הכנסייה נבנתה על שרידי בית הכנסת העתיק של העיר.
גם פרשן המשנה הנודע, ר' עובדיה מברטנורא, שביקר בעזה בשנת ה'רמ"ח (1488), כתב כי "ביום השבת באו כל זקני הקהל והפרושים לסעוד עמנו, ובהביאו אשישי ענבים ופירות כמנהגם, ושתינו שבעה או שמונה כוסות קודם אכילה, והיינו שמחים".
בין מגורשי ספרד ופורטוגל בשנת ה'רנ"ב (1492) היו לא מעט משפחות ששמו פניהן אל ארץ ישראל; חלקן בחרו להן למושב את העיר עזה. היישוב היהודי בעיר גדל אז באורח ניכר ומנה כמה עשרות משפחות. פרנסת יהודי עזה התבססה על מסחר וחקלאות. העיסוק החקלאי עורר בעיות הלכתיות רבות, ואלה ניכרו בספרי השו"ת השונים.
הפזמון "יה-ריבון עלם" המושר עד היום בשולחן ליל שבת בקהילות אשכנז וספרד, הוא מפיוטיו של ר' ישראל נג'ארה, שכיהן כרבה הראשי של עזה במאה ה-17. תקופתם של הרבנים לבית נג'ארה הייתה אחת מתקופות הפריחה של קהילת יהודי עזה. אולם מצב זה השתנה בזמן קצר בעטיו של נתן העזתי, נושא כליו של משיח השקר, שבתאי צבי. הכתרת השווא של שבתאי צבי כמשיח נערכה אף היא בעזה.
מספר מסעותיו של החיד"א, חיים יוסף דוד אזולאי, שהגיע לעזה בחודש שבט ה'תקי"ג (1753) בדרכו מחברון למצרים, למדים כי היה אז במקום מניין יהודי ומן הסתם גם בית כנסת.
בשנת ה'תקצ"ה (1835) ציווה השליט המצרי של ארץ ישראל, אברהים באשה, לפרק את מבנה בית הכנסת שבראש התל ולבנות מאבניו מצודה בעיר מג'דל, היא אשקלון של היום. אנשי הקהילה היהודית של עזה שהתגוררו בחברון, מיהרו לעזה כדי לקחת משם את הדלתות המקושטות של בית הכנסת ולהביאן לחברון. שם הוצבו הדלתות בבית הכנסת 'אברהם אבינו'. בתמונות של בית כנסת זה מלפני שנת תרפ"ט נראות הדלתות ניצבות בפתח בית הכנסת. פחות ממאה שנים אחר כך, בפרעות ה'תרפ"ט (1929), נחרב כליל בית הכנסת בידי הערבים. דלתות העץ היפהפיות נעלמו, ולא ברור אם נשרפו או נשדדו. מכל מקום, לא נותר מהן זכר.
תאריך שיבתם של היהודים לעזה אינו ידוע בבירור. בשנת תש"ג (1942) כתב יצחק בן-צבי בספרו 'שאר ישוב' שהוא שמע שכבר בשנים תר"ל–תרל"ב (1870–1872) ישבו יהודים בעזה. יחיאל בריל, עורך עיתון 'הלבנון', שביקר בעזה בשנת תרמ"ג (1883), סיפר שהיישוב חודש שנה קודם לכן: "בשנה שעברה התיישבו בה ארבע משפחות מבני מאלה אשר העפילו לעלות מנגב רוסיא לארץ הקודש. האנשים האלה היו בארץ מולדתם סוחרים או סרסורים ויעלו לארץ הקודש להיות לעובדי אדמה…".
בשנת תרמ"ה (1885), בעיצומה של העלייה הראשונה, ביקר בארץ ישראל זאב קלונימוס ויסוצקי (8.7.1824 – 24.5.1904), מראשי חובבי ציון ברוסיה וסוחר התה המפורסם, ששמו נקשר לתעשיית התה עד היום. ויסוצקי הגה רעיון 'מהפכני' – להקים יישובים יהודיים עירוניים בערים ערביות, כמו לוד, נצרת, שכם, עזה, רמלה ובית לחם. סוכם ששלוש הערים הראשונות שאליהן יצאו גרעיני ההתיישבות ("מניין" בלשון התקופה) תהיינה עזה, לוד ושכם.
הגרעין שיצא לעזה היה הגדול מכולם. בראשו עמדו אברהם חיים שלוש וחכם נסים אלקיים, בנו של ר' משה אלקיים – מראשי הקהילה ביפו. בשנת תרמ"ז (סוף שנת 1886) כבר היו בעזה יותר מ-30 משפחות יהודיות. היהודים בעזה התפרנסו מבתי מסחר ומחנויות נודדות . כולם התפרנסו בכבוד וחיו חיי רווחה. היישוב בעזה היה דתי מאוד. היו לו שני שוחטים, רב שלימד גם ב'תלמוד תורה', בית קברות משלו ומקווה טהרה.
בשנת תרס"ח (1908) ביקר חכם אלקיים בירושלים ונפגש עם אליעזר בן-יהודה. הלה הציע לאלקיים להקים בעזה בית ספר עברי מודרני כמו בירושלים וביפו. משהביא אלקיים את הצעתו של בן-יהודה בפני תושבי עירו, התפלג הציבור לשוללים ולתומכים. אלקיים שתמך בהצעה, שִכנע את רוב האנשים ללכת בעקבותיו, ובעזרת בן-יהודה הגיעו לעזה שני מורים. בית ספר עברי ראשון בעזה היה לעובדה קיימת בי"ד באייר תר"ע (1910).
המסחר הענף בעזה הצריך מוסד בנקאי, ובכ"ט באייר תרע"ד (1914) נוסד סניף של הבנק בעזה ביוזמת דוד לבונטין, שהיה מנהל בנק אפ"ק (אנגלו-פלשתינה-בנק, קודמו של בנק לאומי לישראל). למנהל הבנק מונה אברהם אלמליח, ששימש קודם לכן כמזכיר הרבנות וכמנהל בתי הספר הציבוריים היהודיים בדמשק.
בסופה של אותה שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה. כשראו התורכים את הצבא הבריטי קרב ממצרים לאזור עזה, מיהרו לגרש את כל תושבי העיר, בהם גם את היהודים. חלק מהיהודים אף גורשו אל מחוץ לגבולות הארץ. וכך תיאר זאת סופר המושבות, משה סמילנסקי: "גם אי אלו משפחות יהודים היו בעזה. עוד מתחילת המלחמה נפוצו זה בכה וזה בכה. ורק שלוש משפחות נשארו עד לגירוש. האחד מהם לא שכח מסורת אבותיו: את רכושו לא יכול להציל, אבל שלושה ספרי-תורה הציל עמו מתוך המהפכה". בכך בא אל קיצו פרק נוסף של התיישבות יהודית בעזה שנמשך יובל שנים.
עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה כוננו הבריטים את שלטונם בארץ ישראל. בתחילת שנת תר"פ (1919) החל להתחדש גם היישוב היהודי בעזה אך טיפין טיפין. עם חידוש היישוב היהודי חודש גם בית הספר היהודי 'שמשון'.
דלדול היישוב היהודי בעזה נגרם מסיבות כלכליות. בשנת 1927 מנתה הקהילה היהודית בעזה 50 איש. הם חיו בתוך הסביבה הערבית ובשמירה על יחסי ידידות טובים עם שכניהם הערבים. כעבור שנתיים השתנה הכול. בחודש אב תרפ"ט (אוגוסט 1929), במהלכן של פרעות תרפ"ט בחברון, ניסו ערביי עזה לפרוע ביהודי עזה, בדומה לטבח ביהודי חברון. היהודים התכנסו בבית המלון בעיר. בעזרת משפחת א-שאווה מאצולת ערביי עזה הצליחו הבריטים לגונן עליהם מפני ההמון הערבי שצר על בית המלון, ולהעבירם באישון לילה ברכבת ללוד, ומשם לתל אביב.
סיפורה של קהילת יהודי עזה בפרעות תרפ"ט נדחק מהזיכרון הלאומי. בכתובים הוא אינו מופיע, זולת ציון העובדה כי "הקהילה היהודית בעזה פסקה מלהתקיים במאורעות תרפ"ט". בדו"ח המלא של ועדת החקירה הבריטית (ועדת שאו), אשר חקרה את פרעות תרפ"ט בסוף אותה שנה, לא הוזכרו כלל האירועים בעזה, ואף לא יהודי אחד מיהודי עזה הוזמן להעיד בפני הוועדה.
הפרעות חיסלו סופית את הקהילה היהודית בעזה. כל הניסיונות לחדש את היישוב היהודי בעיר בשנים שלאחר מכן עלו בתוהו. עזה הפכה לעיר 'נקייה' מיהודים.