שתי תופעות מעניינות שקרו מאז הקיץ ההוא: ראשונה, יחסית לגודל האירוע, לכאב ולסערות שחולל, משום מה במהלך הזמן נוצרו מעט מאוד יצירות אומנות שעוסקות בעקירה. קצת שירים מיד לאחר האירועים, עוד פחות יצירות במהלך השנים. הפוטנציאל היצירתי רחוק מלהגיע למיצוי.
שניה, בפרספקטיבה של 15 שנה, נדמה כי מה שהביאה עמה ההתנתקות זה בעיקר ייאוש פוליטי של הציבור שהתנגד לעקירה. יותר מדויק – פניה מאקטיביזם פוליטי למחוזות אחרים. חלק עברו להתמקד בתא המשפחתי, חלק בהגשמה יצירתית, חלק עברו לגור בעיר, עברו לקרוא ר' נחמן, חלק פשוט התייאשו. האם בעקבות ההתנתקות הפכנו לאידיאליסטים לשעבר? אולי לא.
אומנות הספוקן וורד, או בעברית: המילה המדוברת, מכילה בתוכה מימד אישי ומימד פוליטי, מימד של כישרון הבעה ומימד של עדות מהשטח. מה שהופך אותה למתאימה במיוחד להצפת שיח בנושאים שלא מדברים עליהם מספיק, או שהשיחה על אודותם זקוקה נואשות להעמקה.
אנשים שהיו שם, מכל מיני כיוונים, או שלא היו והושפעו, או שיש להם מה לומר. אנשים שאוהבים ספוקן וורד וגם כאלה שלא
'מרכז קטיף' למורשת גוש קטיף וצפון השומרון וצביה מרגליות מזמינים אתכם ואתכן לצפות במופע ספוקן וורד "אידיאליסטים לשעבר".