בגוש קטיף התפתח עולם תורה משמעותי.
הוא בא לידי ביטוי בעיקר במוסדות התורה, כמו ישיבות וכוללים, אבל בלט לא פחות מכך בהוויית החיים המלאה של המתיישבים: ברשת שיעורי התורה לגברים, נשים וטף; במקום המרכזי של בית הכנסת בקהילה; ובקשר הישיר בין אנשי המעשה לבני התורה – חיבור מיוחד שהוליד מספר פיתוחים ייחודיים, וכפי שצוין לעיל, הידוע ביניהם הוא גידול הירקות ללא חרקים.
השפה האמונית הייתה נחלת כל התושבים, דתיים וחילונים כאחד. במציאות המיוחדת של גוש קטיף נשאו כולם תפילה: בין אם תפילה בתוככי בתי הכנסת, בין אם תפילה טבעית ופשוטה של עובדי אדמה המחכים ליבול ברכה, ובין אם תפילה של אזרחים הנמצאים בקו החזית הישראלי ומקווים לעבור בשלום גם את היום הבא.
