כתיבת אלבום גוש קטיף, אך לא נשלם סיפורו. תם פרויקט לא נשלם סיפורם של אלפי המתיישבים שבנו את גוש קטיף, פיתחו אותו, גרו בו בשמחה, ונאלצו לעזוב אותו בכאב ובבושת פנים. לא תם סבלם של חבריי היקרים מכל יישובי הגוש, מאלי סיני שבצפון ועד מורג שבדרום, שאיבדו הרבה כל כך – בית, קהילה, אדמה, פרנסה, כבוד, זיכרונות וכוחות. אף שעברו עשר שנים מהפינוי, כחמישים אחוזים מהתושבים עדיין חיים בארעיות שוחקת. גם מי שכבר עברו לבית הקבע, לבית חדש ויפה, מודרני ומטופח, מרגישים בתוך תוכם חסרים, חלולים, כואבים ולפעמים מתייסרים. זהו אובדן שאינו ניתן לתיקון או לפיצוי. עשרים ושבע שנים מחיי גרתי בגוש קטיף, מהתקופה ששמו היה 'רצועת עזה', והיינו רק כמה עשרות משפחות בשני יישובים: נצר חזני וקטיף. הגעתי לשם עם בעל ותינוקת בכורה, ויצאנו משם, בעלי ואני, שישה ילדים, חתן וארבעה נכדים – שלושה דורות של ממש. נהנינו שם מכל רגע למרות רגעים לא קלים, אך נחמתנו הייתה תמיד בידיעה שאנו שם בשליחות של עם ישראל. מכך קיבלנו כוח להישאר ולהמשיך בעשייה גדולה. גם לכתיבת אלבום זה הגעתי מתוך הרגשת שליחות ורצון עז לספר לכולם מה היה שם באמת בגוש קטיף, וזאת ממקור ראשון – שלי ושל אנשים שהיו שם מראשית הקמת הגוש. מידע שאינו נמצא בעיתונים ובספרים, המשקף את אשר חשנו והרגשנו כל הזמן. קראתי חומר רב לפני שניגשתי לכתיבה. קראתי בעיון רב מחקרים וספרים בנושא אך בעיקר התמקדתי בקריאת תמלול הראיונות שנערכו עם אנשי גוש קטיף במסגרת פרויקט התיעוד החשוב של מרכז קטיף בניצן. אם חשבתי שאני יודעת הכול על גוש קטיף, הסיפורים האישיים הללו הוכיחו לי שאני יודעת רק אפס קצהו של הסיפור האמתי, ובכל בית התחולל משהו אחר, גדול ומרשים ממשנהו. לא היה קל לכתוב על הכאב, לא היה פשוט להתאפק, ליישר קו ולפעמים למחוק קטע שנכתב בלב מדמם. לא פעם אחת צעקתי בתוך לבי וכאבתי בכל גופי על שעם ישראל עדיין אינו מבין מה באמת היה שם, בגוש קטיף. עם ישראל לא הבין את עוצמת האנשים שגרו שם, שמרו על המדינה, פיתחו חקלאות לתפארת, בנו מערכת חינוך מפוארת, הובילו בכל דבר שעשו, לא ברחו כשפצצות נפלו על ראשם ולא נכנעו להבטחות כשאיומי גירוש מלאו את נחלתם. לא ברור אם הלקח נלמד, אם הצלחנו להסביר את גודל החורבן. לא ברור אם העם הבין את השפה הערכית שבה דיברנו, ואת גודלה של העוצמה האנושית שהייתה בגוש קטיף ובאה לביטוי הן בבנייה ובהתיישבות, הן בחינוך, בחקלאות ובתורה, עוצמה שנשארה עד הרגע האחרון . כאמור, היום, עשר שנים אחרי הפינוי, רק מחצית מהתושבים עברו לבית קבע לאחר סחבת ארוכה, זמניות קשה, טלטלות בכל התחומים וכאב רב. הבתים החדשים נראים יפה, ולכל האורחים המגיעים מקרוב ומרחוק קל מאוד להגיד: "זהו, יש לכם בית חדש, אז עכשיו הכול בסדר!" אז זהו, שזה ממש לא בסדר. בית אינו מרפא כאב. בתוך כל בית גרים אנשים שבורים ודואבים. הם נראים טוב כלפי חוץ, יוצאים בבוקר לעבודה (אלו שאינם מובטלים) ואפילו הולכים לפעמים לקולנוע, אך בתוך תוכם הם חלולים, משימת חייהם נלקחה מהם בשקר, באנטי בה. עשינו בגוש קטיף ציונות אמתית של התיישבות ֵ דמוקרטיות, בגנ וביטחון בתוך נוף קסום, גאלנו את אדמת המולדת לאחר אלפיים שנות גלות, וגורשנו משם בבושת פנים, ללא כל סיבה נראית לעין. היינו מגדלור של עוצמה לעם כולו, אך העם לא הרים את עיניו להביט מעלה, לעומקם של דברים. עשינו ציונות ללא מירכאות, הייתה בנו אמונה בצדקת הדרך, הרגשנו חוליה חשובה בשרשרת הדורות המשלימה את החזון של עם הנצח, קיבלנו את הניסיונות הקשים באהבה, לא עזבנו ולא נשברנו, אך העם לא התרגש, לא התחשב ולא הבין את גודל הדבר. הגענו לגוש קטיף מכל רובדי החברה הישראלית: דתיים וחילונים, ותיקים ועולים חדשים, חקלאים ועירונים, ספרדים ואשכנזים, והפכנו לפאזל אחד שלם שבו כל חלק משלים את רעהו. היחד המיוחד שהיה שם בלתי ניתן להסבר. כולם הרגישו אותו, והוא היה סם החיים שלנו. לכן הכאב הנורא על האובדן הגדול. אליו הצטרפו גם שיקום צולע ומקרטע, בירוקרטיה מסורבלת, פקידים קרי לב וחוקים לא ידידותיים. תחושת הנבגדות תלווה אותנו עוד זמן רב, ואת ההפסד לעם ישראל כולו אי אפשר לתאר. לשמחתנו, תושבי גוש קטיף נטלו את גורלם בידם, נעזרו באנשים טובים בדרך, והתעקשו על המשך החיים יחד, המשך בנייה והשתרשות בקרקע, המשך של תורה, עבודה וצבא. בנגב הוקמו יישובים חדשים ושממה אמתית הופרחה, במרכז הוקמו יישובים חדשים עם מערכת חינוך קיימת וחדשה, ותושבי נצרים עברו לעיר אריאל והם משרים עליה את רוחם ואת אמונתם. עם זאת, כולנו מקווים שנזכה לחזור לשם במהרה, לבנות מחדש את נחלתנו לתפארת מדינת ישראל, ואם לא אנחנו – ילדינו ונכדינו. נעמי אלדר דבר העורכת
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=