חקלאות | פרק ו מתקופת התנאים, את כפר דרום משנת תש"ז, ואת הקמתו בשלישית 3 בשנת תש"ל - וקורא מפאתי דרום: אנחנו כאן. סימני שאלה ראשונים החקלאות שתוכננה הייתה בספק רב עקב הנתונים הטבעיים של האזור הנקרא בשפה המקצועית 'מדבר הנגב המערבי'. הכוונה היא שהאזור מתאפיין במיעוט משקעים, אקלים מדברי ואדמה חולית נודדת, ואלה 4 אינם מתאימים לפיתוח חקלאי. שר הסעד באותם ימים, מיכאל חזני, ויו"ר איגוד המושבים של הפועל המזרחי דאז, אריה יודנפרוינד, לא האמינו בעתיד החקלאי של האזור ואמרו בביטחון רב כי לא יגדל בו דבר. הוכחה לכך שימשו סקרים וממצאים ארכאולוגיים שהעלו כי אין כל סימנים של חקלאות או התיישבות כלשהי על הדיונות הללו, וכי מעולם לא נבנו שם מבני קבע. לכל היותר שימשו השטחים לאוהלים של שבטים נודדים. על כל אלה נוספו הערבים שהתגוררו ברצועה. הם ראו בהתיישבות החדשה סוג של שיגעון ואמרו לשכניהם החדשים: "זוהי אדמה מקוללת, פה בחול אין דבר חי כבר אלפי שנים, לא ציפור, לא עשב ולא חרק". עם זאת 5 קיבלו אותם בשמחה, אולי כי סברו שליד יהודים אפשר תמיד להצליח. אליעזר אבטבי, מזכ"ל איגוד המושבים של הפועל המזרחי, התנועה שלקחה על עצמה ליישב את רצועת עזה, היה בין הבודדים שהאמינו בהצלחת האזור, ובדמיונו ראה תריסר יישובים פורחים. הוא הכריח את יודנפרוינד לתת את ברכתו, ומאותו רגע הסתער על המשימה בכל הכוח - להקים גוש יישובים ברצועת עזה, ולא יישוב אחר יישוב. אף על פי שהחקלאות לא הייתה גולת הכותרת, העמיד אבטבי את העבודה בחקלאות כתנאי קבלה ליישובים החדשים, כיאה לבוגרי תנועת 'תורה ועבודה'. לאתגר נענה רענן וייץ, מי שעמד בראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, במיוחד עקב הקשר האישי שלו לסיפור - אביו קנה פרק ו חקלאות כשמוסדות המדינה תכננו את ההתיישבות היהודית בחבל עזה בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, הם ראו לנגד עיניהם התיישבות ביטחונית שתעסוקתה חקלאית. גולת הכותרת הייתה הצורך הביטחוני ליצור הפרדה בין הערים הערביות הגדולות ולמנוע רצף של יישובים ערביים החקלאות לא נתפסה כצורך מרכזי 1 העלולים לסכן את מדינת ישראל. או כמאפיין עיקרי אלא כגורם מחבר טבעי וחזק לאדמה ולמקום. המתיישבים הראשונים הגיעו לא כדי להקים אימפריה כלכלית מחקלאות, אלא לשם מימוש סוג של ציונות שהושתתה על ההבנה בפועל, החקלאות 2 שבלעדי החיבור לאדמה - אין עתיד לישראל. מילאה את הכול - את האוויר ואת האווירה, וזאת אף על פי שלא כולם היו חקלאים. התפאורה החקלאית, ההתקדמות המהירה בתחום, החממות הרבות בכל יישוב, הירקות ללא תולעים שנולדו בגוש קטיף, החסד הרב שהגיע מהחקלאים - כל אלה נתנו לכולם הרגשה שהם גרים באזור חקלאי, בהתיישבות המחוברת לאדמה דרך מה שצומח עליה, ולא באזור כיבוש. זכות הקיום של גוש קטיף הייתה החקלאות, כולם הרגישו זאת, היא נכחה בכל מקום, וליוותה את התושבים עד הרגע האחרון. גם כשעברו מבית לבית כדי לשכנע את הציבור בצדקת מאבקם, הם הביאו עמם ירקות במתנה, כי זה היה הסמל, המהות, והחיבור שבין קודש לחול, תרתי משמע. עדות בולטת לכך הייתה קביעת שמות היישובים. שמות חקלאיים ליישובים שמות היישובים בגוש קטיף מבטאים את התובנה המרכזית של האזור - קשר לאדמה ולצומח עליה, התפעמות מהנוף ורצון להכות שורשים בחקלאות יצירתית, תוך המשכיות היסטורית של חוליה חדשה בשרשרת ארוכה. כפר ים, רפיח ים ודוגית מבטאים את הקשר לים. הדקלים עתירי הנוכחות באזור הצטרפו לשמו של היישוב המרכזי - נווה דקלים. האור והטל החיוניים לצמיחה והופכים את האזור לגן פורח, ניתנו לגני טל וגן אור. הפרח האביבי הנפוץ בחולות, נתן את שמו ליישוב ניסנית. את ההליכה לתחום החקלאות מבטאים היישובים פאת שדה, מורג - שהוא כלי חקלאי מתקופת התנ"ך , נצרים ונצר חזני - המזכירות את גידול התמרים הנפוץ באזור, ושני שמות העוסקים בשבח היבולים: קטיף, וגדיד – שהוא השם העברי לקטיף פרי התמר. הקשר ההיסטורי נמצא בתל קטיפא - תל מתקופות קדומות, בעצמונה - אחת התחנות של בני ישראל במדבר, ושמו של יישוב שהיה בסיני, באלי סיני - המבטא רצון ותפילה לחזור לנופי סיני, משם באו מתיישביו, ושליו ובדולח - המשמרים את השלו והמן, האוכל המיוחד שאכלו אבותינו במדבר, שהיה כעין הבדולח. כפר דרום מבטא את הכול יחד - את כפר דרום 1 88
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=