איבוד המשמעות הערכית של ההתיישבות העובדה שתושבי גוש קטיף הרגישו גאווה גדולה על הזכות שניתנה להם לתרום למדינה בעצם ישיבתם במקום המאתגר הזה, ואפילו בתקופות הקשות לא חשבו על עזיבה, הותירה אותם לאחר הפינוי ריקים ממשימת חייהם, חסרי מטרה ואידאל וחסרי תחושת ערך עצמי. התחושה שהם חוד החנית, החזיקה אותם כל השנים, וברגע שהוא נעלם, הכול התפרק. “מה שהחזיק אותנו לפני הפינוי - האמונה החזקה של כולם, התפקיד, הייעוד וההרגשה שאנו שומרים על המולדת - הוא מה ששבר אותנו אחריו כי תוך חמישה ימים הפכנו אזרחים סוג ב”, 53 אמרה מוניק זרביב מנצר חזני. לטענת החוקרת אסנת סווד, המשבר של המפונים לא היה רק אידאולוגי, אלא גם חברתי - מחלוצים הם הפכו לקבוצת שוליים. הם נזרקו לחצר האחורית של החברה, ומכאן גם גודל הפגיעה. זהותם האישית והחברתית הייתה קשורה למקום, לשורשיות, ואבדנם ריסק את זהותם והותירם בתחושת בגידה. תחושת האבדן, השכול והטראומה בתוספת ביזוי, נידוי, רדיפה, כי מתומכים ועושים הפכו לנתמכים, היו בעבורם 54 נפילה מן הבחינות: המעמדית, כלכלית ורוחנית. גם היות הפינוי חסר תכלית, לתחושתם של המפונים, ואשר בסופו של דבר אפילו הזיק לדעתם למדינת ישראל, הוסיף לכאבם, לתסכולם ולצערם על האבדן. רבים מהם חשו פגיעה וכאב בשל העובדה שפינו אנשים טובים שעשו ציונות במיטבה, שמדינת ישראל ויתרה על חבל ארץ, פגעה בערכי ההתיישבות הציונית, ועקרה חקלאות מובילה ומכניסה למדינה ללא הצדקה נראית לעין. לו היו יודעים שיש ערך לפינוי, ובעזיבתם את חבל עזה הם תורמים לעתיד העם והמדינה - הכול לדעתם היה נראה אחרת. קשיי היום יום המפונים דיווחו שגם התפקוד היום יומי היה קשה ושונה, כי הכול בחייהם השתנה. הם נדרשו להתמודד עם דברים רבים וחדשים, כגון סביבה זרה, חברה שונה ומקום אחר, אבטלה או שינוי מקום עבודה, ירידה ברמת החיים ובאיכותם ושינוי בשגרת חיי המשפחה - צפיפות רבה, חוסר אינטימיות ופרטיות וחוסר יכולת לארח חברים ובני משפחה. כל אלה גרמו לתחושת דכדוך ולחוסר אונים. המפונים התקשו ללמוד את השטח החדש, את הדרך הביתה, את מערכת השירותים באזור, היכן המכולת, קופת חולים, בית מרקחת ותחנת אוטובוס קרובה. “הפכנו לאנשים לא שמחים, מלאי אכזבה מהמדינה”, ציינה טובה גורן זה הביא אותם להסתגרות, לחוסר אמון, 55 מדוגית - הקהילה שהתפזרה. לחשדנות ולכעס כנגד המערכת החיצונית. המפונים העדיפו לקבל בפועל, היה חוסר אמון וקשר פגום ביניהן. המבנה הבירוקרטי של הארגונים הממשלתיים פגע ביכולתם להגיש סיוע אפקטיבי לקהילות, 47 ולהשתלב עם גורמי סיוע אחרים. , מצאה כי “חוסר 2010 ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה בשנת ההכנה בלט לאורך כל דרך הטיפול במפונים, בכל המשרדים, ובמיוחד בחוסר התיאום ביניהם. הממד האנושי לא נלקח בחשבון, והמפונים לא 48 שולבו בקרב מקבלי ההחלטות או כמטפלים בחבריהם העקורים”. רק לאחר פרסום מסקנות הוועדה החל שינוי בגישת הממשלה, והחל השיקום הקהילתי. ערעור האמונה הדתית בתקופה הסמוכה לפינוי דיווחו תושבים על ימים של קושי להתפלל ועל אחרי ההסתגלות הראשונית 49 שאלות אמוניות קשות שהציפו אותם. רה ֵ למקום המגורים הזמני-קבוע חלק מן המפונים קיבלו את הפינוי כגז משמים שבה לא תמיד מבינים את דרכי הבורא, והשלימו עמו. היו והיו גם אחרים שהתסכול על 50 שראו בו “ניסיון כדי שנבחר בחיים”. התפילות שהושבו ריקם, על הרבנים שהבטיחו ולא קיימו ועל המאמץ הרב שהושקע לשווא, הביאם לירידה באמונה ובקיום מצוות. , אמר הרב יגאל הדאיה: 2013 בריאיון טלפוני שהתקיים בנובמבר העקירה העצימה והוציאה אל הפועל כוחות חיוביים או להבדיל בעיות שהיו סמויות בתוכנו פנימה. מי שאמונתם הייתה מבוססת ואיתנה, לגביהם העקירה הייתה הזדמנות למסירות נפש עבור הדברים בהם האמינו. אמונתם אף התחזקה, שהכול בהשגחה מאתו יתברך, והכול לטובה גם אם יקרה הגרוע מכול. זאת למרות שמבחינה שכלית הם אינם יכולים להסביר את הסיבות לגירוש. אנשים אלה המשיכו בשמירת התורה והמצוות, ואפילו (ואולי כתגובת נגד) הפכו להיות מאמינים יותר. אך חלק מהם הפסיקו לומר הלל ביום העצמאות מפני שאיבדו את האמון בתהליך הגאולה הממשיך להתרחש באמצעות מדינת ישראל. לעומת זאת, מי שאמונתו לקתה בחסר גם קודם, וכן בני נוער חסרי בשלות אמונית, אצלם העקירה הייתה זעזוע עמוק גם מבחינה אמונית ודתית, והביאה לירידה או הפסקה של שמירה 51 על תורה ומצוות, שכן נותרו ללא מענה מספק על שאלותיהם. לדעת הרב ניסים מזרחי, הפינוי פירק אנשים ומשפחות והרס את חייהם. רבים סובלים עד היום ממחלות ומחרדות, וישנם גירושין ואף מוות. לכל אלה הייתה השפיעה רבה על האמונה ועל הרמה הדתית 52 של המפונים. “התפרקות הקהילה הביאה להתפרקות מערכיה”. 197
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=