מחיר ההתנתקות | פרק יד הצורך לגלות אמפתיה חברתית כלפי המפונים ולהקפיד שלא להציגם כסחטנים הוא אחד מן הגורמים ממתני המשבר שהציג שלג בספרו, הייתה זו נבואה שהגשימה עצמה באופן 41 כשנה לפני ההתנתקות. מדויק, והשחקן הראשי היה התקשורת. התקשורת הייתה חלק חשוב בבניית הלגיטימציה לתכנית 42 ההתנתקות, תוך שלילת המתנגדים לה והצגתם כאלימים ומסוכנים. ככל שהתקרב מועד הפינוי, התעצם מסע ההפחדה עד כדי איום באפשרות של מלחמת אזרחים וסכנה לקיומה של המדינה. הפער שהיה במציאות - המינון הנמוך של האלימות - יוחס לעצמתם של כוחות הביטחון, והמתנחלים הוצגו כמי שנכנעו בעל כורחם לעצמה ולנחישות, ולא כמי ששמו את שלמות העם והמדינה 43 בראש מעייניהם. במקרה קיצוני הגיש ‘ועד המתיישבים’ של גוש קטיף תביעה על הוצאת דיבה נגד כתבת עיתון הארץ. בסיום המשפט הושגה פשרה 44 והכתבת התנצלה. תי של גוש קטיף, ִ “התקשורת ‘לא ראתה’ ולא תיארה את היופי האמ את התרומה לחברה ולמדינה. היינו מקור המספק תוצרת חקלאית להרבה גופי תמיכה וחסד ברחבי הארץ, וגם הם ניזוקו קשות מהעקירה. הפכנו מנותנים ויוצרים, תורמים ועובדים, לדלפונים, למקבלי נדבות של מעילים ונעליים... ממש בושה... זר לא יבין זאת”, אמר הרב קמינצקי 45 בוועדת החקירה. “עניין אותנו רק המאבק, לא הכסף”, אמר דורון בן שלומי, מראשי ועד התושבים במאבק וגם לאחריו, “היינו מוכנים לסכן את כספנו עבור הזכות להישאר בגוש קטיף, כך שהבקשה שלנו לקבל פיצוי הוגן לא 46 באה ממקום של תאוות בצע”. הטיפול של רשויות המדינה ביום שאחרי מנה שורה של כשלים ומחדלים של 2006 דוח מבקר המדינה משנת טיות ִ המדינה בטיפול במפונים, ביניהם: עיכוב בתקצוב מנהלת סל”ע, א ובירוקרטיה, חוסר תיאום בין הגופים השונים האחראיים לפינוי, תחזוקה לא נאותה של רכוש המפונים והיערכות לא מספקת לקליטת המפונים בבתי מלון. הממשלה עסקה בשיקום חומרי והזניחה שיקום ארגוני, רגשי וערכי. היא לא השכילה לראות את הקהילה כישות הזכאית לתמיכה, ולהתאים את פעילותה לצרכים המשתנים. הממשלה רצתה פיצוי, והצורך בשטח היה שיקום במסגרת הקהילות הקיימות. יחסי אמון בין הקהילות למערכת הסיוע הם תנאי בסיסי להצלחת השיקום. שולם בפועל למפונים היה ברכיב של הנזק הלא ממוני, כלומר הפיצוי בגין ‘עגמת הנפש’. “פיצוי על עגמת נפש זה להשיב את האדם לקדמותו, מול הפגיעה שעבר”, הסביר עו”ד יוסי פוקס. השוואה בין תהליך פינויפיצוי בימית לבין זה שבגוש קטיף מבהירה את גודל האבדן והקושי בשיקום עקב הפיצוי הקטן. בגוש קטיף עברו רק חמישה חודשים מיום אישור חוק פינוי-פיצוי ועד לפינוי בפועל, ואילו בימית עברו ארבע שנים. עם זאת, הפיצוי שניתן למפוני גוש קטיף על כל שנת ותק היה 38 הרבה פחות מהפיצוי שקיבלו מפוני ימית. אבדן כספי הפיצויים והשפעתו על מצב המפונים המפונים שאיבדו את פרנסתם עם הפינוי ולא מצאו עבודה חלופית, נאלצו להשתמש בכספי הפיצויים למחיה יום יומית. סיבה נוספת לאבדן הכסף קשורה להיותם תמימים ואפשרו בכך לנוכלים לבצע בהם תרמית עוקץ ידועה, שהשאירה אותם בלא אגורה. מאות אנשים נפלו במלכודת הדבש שנטמנה להם. אבדן כספי הפיצויים השפיע על תחומי חיים אחרים, כגון מחלות, סכסוכים בתוך המשפחה ואף גירושין. “חלק מהמפונים נאלצו לקחת משכנתא כדי לבנות בית, דבר לא פשוט כשמדובר באוכלוסייה מבוגרת”, סיפר יוני כהן, מנהל מחוז בארגון ‘פעמונים’, ומי שאחראי על גמ”ח ‘שבות סיני’ של גוש קטיף. לדעתו, הקשיים הכלכליים נבעו גם מהכנסה נמוכה יותר לאלו שמצאו עבודה, וגם בשל גידול בהוצאות עקב יוקר המחיה הגבוה יותר במרכז הארץ 39 בהשוואה למה שהיה בגוש קטיף. העלבון – הדה-לגיטימציה – “מיליונרים סחטנים” אנשי גוש קטיף תפסו את עצמם כאנשים אידאליסטים המוכנים לתת הכול למדינה, ולפתע מצאו עצמם נתונים לביקורת ונדרשים להצדיק את מאבקם לקבל את אשר נלקח מהם. היחס של התקשורת והסביבה אל הפיצוי הכלכלי כגולת הכותרת של תיקון העוול - הוא אשר הכעיס רבים מהתושבים המפונים. “עברתם לבית חדש, אז למה אתם מתלוננים?”, “קיבלתם פיצויים, הלוואי עלינו!” - אלה סוגי המשפטים שנזרקו אליהם מכל עבר. כאבם הגדול הוא שהתקשורת גימדה את הנזק שנגרם להם לכספי בלבד, והפכה אותם ל’מיליונרים’ ואפילו ל’סחטנים’, בעוד שבמציאות הנזק הכלכלי היה קטן בהרבה מהנזק הלא כספי שבא לידי ביטוי באבדן הביטחון, האמונה, השלווה, הבריאות, האמון במדינה, זיכרונות העבר ותקוות העתיד שתכננו לעצמם ולמשפחתם. העובדה שעל כל דבר היו צריכים להילחם, שלא ‘סופרים’ אותם, ושהכול בטוחים כי הם רק הרוויחו מהפינוי, תרמה רבות לאבדן 40 הביטחון, לתסכול, לכעס ולעלייה בתחלואה. 196
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=