מחיר ההתנתקות | פרק יד בראש ובבטן. העובדה שהיה זה פינוי כפוי, בלי הכנה מוקדמת לפני, והאבל לא עובד כראוי אחרי, הוסיפו על הקשיים, ועמדו כאבן נגף 25 גם בשיקום העתידי. התחושה שהחיים נעצרו, ושיש צורך להתחיל הכול מחדש, הייתה משותפת לרבים. האכזבה מעצמם ומהסובבים אותם הכבידה על הכול. הטיפול הנפשי לא היה קל. המפונים דרשו פסיכולוגים הדומים להם מהבחינה האמונית, הערכית והפוליטית. כתוצאה מכך, עומס רב כישלון 26 מדי הוטל על המטפלים מהגוש ומנע טיפול מהיר לאחרים. ההתיישבות הציונית-הלכתית היה עבור המפונים פגיעה קשה בהלכה ובפנטזיה הציונית, הביא לאבדן תחושת ההמשכיות והשליטה על 27 החיים, ונתפס בעיניהם אף כסכנה להמשך קיום המדינה. חוסר שביעות הרצון של המפונים מצורת הטיפול של המדינה בהם הגביר את רגשות הכעס והתסכול שלהם, והיו לכך השלכות לאומיות משמעותיות רבות: החל מירידה מהארץ, עבור להפסקת השירות הצבאי, להתנכרות למדינה, סמליה ומוסדותיה ועד להתנתקות מההוויה רבים הרגישו 28 הישראלית וחוסר הזדהות עם ערכי הציונות שעליה גדלו. כי פגעו בזכויותיהם הבסיסיות ביותר, בזכויות האדם, למרות הרגשתם כי הלכו לפני המחנה והקריבו רבות למען עם ישראל. הממשלה שבה בחרו, הוציאה אותם מביתם, דבר שהביא לאבדן של אמונה וביטחון ולתחושות של בגידה ושל ניצול. הפינוי הכפוי והמהיר יצר זעזוע בהשקפת עולמם על הגינות בני אדם, במיוחד יהודים. הם איבדו את הגאווה והשייכות, את היותם חלק ממשהו גדול - אזור, צבא או מדינה. 29 “איבדתי את המהות שלי”, אמרה רחל טובי. אדישות העם למצבם יצרה אי אמון בבני אדם שבאה לידי ביטוי העובדה 30 במקרים קיצוניים בירידה מהארץ, סוג של התנתקות הפוכה. שאוכלוסייה זו כבר עברה פיגועים ומתח ביטחוני, מעלה את הסיכון שלה לעלייה בפגיעות נפשיות עקב היותו של הפינוי טראומטי. ואם המשפחה היא דור שני או שלישי לשואה, הסיכון אף גבוה יותר בגלל “היה בהתנתקות פירוק פיזי ורוחני של 31 ההשוואה בין שתי התקופות. ערכים מרכזיים, עלבון, השפלה ונבגדות מצד המדינה שאותה טיפחו ולמענה חינכו. העקירה הייתה משבר זהות...”, כתב ד”ר יוסי וילאן 32 ממכללת שאנן בחיפה. אבדן הפרנסה והשלכותיו מכיוון שמקום עבודתם ומקור פרנסתם של רוב המפונים היו בגוש, הלך והתעצם הנזק הכלכלי שלהם. הפינוי המהיר והגיל המתקדם של רבים מהמתיישבים לא אפשר למצוא תחלופה כלכלית, והותיר מי שגרו בגוש עשרות שנים - הפינוי היווה בעבורם סוף 20 חיים רגיל. החקלאים - עצם 21 פרק חיים, והם התקשו מאוד לראות את המשכו. ניתוקם מאדמתם היווה קושי, אך לא רק בגלל היות האדמה מקור פרנסתם, אלא בעיקר בשל החיבור והקשר החזק שלהם לאדמה שבה נאחזו מתוך אמונה שלמה, למרות הסכנה שנשקפה לחייהם. התחושה שהציבור בארץ ראה בפינוי מעבר דירה ולא חיסול מפעל חיים, והעובדה שהאנשים המשיכו בשגרת חייהם ולאיש כמעט לא היה אכפת מתוצאות הפינוי, הותירו אותם מוכים וכואבים. התחושה שהם נשכחו והם אינם מעניינים איש, הוסיפה למכאובם ופגעה בהם הם הרגישו שהוצגו כאנשים אלימים המתנגדים לשלום, 22 ובתדמיתם. ולא כחלוצים שעמדו לאורך זמן בחזית המדינה ושמרו על גבולותיה. העובדה שלפני ההתנתקות כל הצרכים של תושבי הגוש סופקו בתחומי חבל עזה, בלא הצורך לצאת מחוץ לגבולות גוש קטיף - פרנסה, חברה, אמונה ואפילו בילוי וקניות - החריפה את הקושי הפיזי והנפשי ואת הרגשת הניכור שהופיעו כשנאלצו להשיג צרכים אלו בעיר הגדולה. הם הבינו כי למעשה איבדו כמעט הכול. “עד היום אף אחד לא מבין תי של העוול שנעשה לנו, עד היום משהו בי מת, חסר. ִ את גודלו האמ 23 רק כשנחזור לשם – זה יתמלא”, אמרה אפרת צימרמן מקטיף. לכל אלה הצטרפה גם תחושת הכישלון, תחושה אשר לא עלתה סים. ִ כאפשרות מעשית בזמן המאבק בגלל האמונה הגדולה והתקווה לנ ההדים הרבים שהיו למאבק, ההצלחות הקטנות בדרך, האמונה והתמיכה הגדולה, נתנו למתיישבים תחושה של ניצחון, תחושה שהייתה מוכרת להם מתחומים שונים בחייהם בגוש קטיף. ייסורי המצפון התערבבו עם הגעגועים לחיים שלפני ההתנתקות, ולא אפשרו לרבים מהם למצוא מנוחה בהווה. על הכישלון והכאב שנלווה אליו היה לאנשים קשה לסלוח, לעצמם ולמתכנני ומבצעי הגירוש. הכאב הנורא התבטא בכעס כלפי גורמים שונים: אצל חלק מהאנשים כלפי מטה המאבק על שרק מחה לדעתם ולא נלחם ממש, על שנהג ברכות יתר ולא הביא לסוף הטוב, אצל אחרים - כלפי הרבנים שהבטיחו “היה לא תהיה”, ואכזבו. היו מי שהפנו את כעסם כלפי ראשי היישוב שלא ארגנו מקום טוב לעתיד, והיו שכעסו על החברים שעזבו את הקהילה. “הילדים והנוער כעסו על ההורים שנכשלו במאבק, על הדרך שבה בחרו לעזוב את 24 הבית, ואולי לא עשו מספיק”. וכך החל תהליך ארוך של אבל, אבדן וטראומה, שהיה מלווה בבכי, בתחושת ריקנות גדולה, בכאב פנימי עמוק, באבדן חיות, בחוסר יכולת לתפקד ברמה הפשוטה ביותר ובכאבים במקומות שונים בגוף, בעיקר 194
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=