אלבום גוש קטיף

הטראומה. מלכתחילה חוק פינוי–פיצוי דיבר על פיצוי כספי ולא התיישבות חלופית, וגם כשדובר על התיישבות כזו, הכוונה הייתה העתקה קהילתית ליישובים קיימים ולא הקמת יישובים חדשים. רק מאוחר יותר, בלחץ הפורום המשפטי שהוקם, והתערבות של אנשי 13 אקדמיה החלה הממשלה לשקם את המפונים באופן קהילתי. גם המחקר שערך משרד הבריאות מבליט את חשיבות הקהילה באפיון הבריאות של המפונים, ותולה באובדנה או בפירוקה את הגורם 14 המשמעותי ביותר לירידה הבריאותית שלהם. משפחה בעת הפינוי היו כל בני המשפחה בבית, וביחד הם הגיעו אל היעד הראשוני: בית מלון, בית הארחה ופתרונות זמניים אחרים. מכיוון שרוב המשפחות הן ברוכות ילדים, ומקומות האירוח הוזמנו על ידי ‘מנהלת סלע’ ברגע האחרון לפני ההתנתקות, לא הייתה אפשרות לארגן חדרים צמודים לכל המשפחה. לכן בני המשפחה פוזרו בין חדרים באותה קומה, בין אגפים שונים ולפעמים אפילו בין קומות שונות. משפחות נאלצו להלין את ילדיהן הקטנים בחדר נפרד במסדרון בית המלון, וכדי לאפשר לילדים להגיע בלילה לחדר ההורים, היו החדרים צריכים להישאר פתוחים, כאשר בקומת המלון שכנו גם תיירים היה קשה מאוד להתנהל כמשפחה בצורה זו כאשר 15 ממדינות אחרות. הם מאבדים שליטה ואחיזה זה בזה, דווקא בימים שכה נזקקו זה לזה. גם כאשר קיבלה המשפחה רצף של חדרים, העובדה שלכל חדר יש כניסה נפרדת, ולא היה חלל משותף למשפחה ומקום להתכנסותה 16 תוך שמירה על פרטיות, פגעה קשות בכולם. היו הורים שאיבדו את סמכותם, והיו ילדים שעשו ככל העולה על מצב 17 רוחם - במיוחד לאור העובדה שהשהייה במקום נמשכה זמן רב. זה הוביל בחלק מהמקרים להתערערות התא המשפחתי, למריבות, “השהייה במלון גרמה לפירוק משפחות, 18 לאכזבות, ולהרבה כאב. אין פרטיות, אין חיי אישות, אין עבודה, אין חינוך, וזה פגע בכבוד להורים וערער את המשפחה כולה”, הדגיש עו”ד יוסי פוקס בעדותו 19 בפני ועדת החקירה. תהליך האבל לאחר התאקלמות ראשונית במקום החדש שאליו הגיעו, התחילה לחלחל אצל המפונים ההבנה שלמעשה, המאבק נכשל, וההפסד גדול מאוד – אבדן הבית, אבדן הפרנסה, פיצול הקהילה ואבדן חבל ארץ. היו מי שתמונות הבית ההרוס רדפו אותם והקשו עליהם לחזור למסלול לא יבין את גודל הכאב של תושבי הגוש על אבדן הקהילה הפרטית 7 והאזורית שהייתה מרקם חיים שלם שכבר מנה שלושה דורות. פיזור המשפחות לכל מיני מקומות גרם מיד לאיבוד הקהילה המוכרת. משפחות הופרדו משכנים, וילדים הופרדו מחבריהם. המדינה העניקה פתרון פרטני, ולא השכילה להבין שליישוב קהילתי יש לתת פתרון קהילתי, שכן הקהילה היא עוגן השיקום, היא המשענת, הלב, החיים והתוכן. לו הייתה עושה כן ודואגת ליישובים חלופיים, היא הייתה “הקהילתיות הייתה נקודת השפיות היחידה 8 מקלה על הפינוי כולו. שלנו בתוך כל הכאוס. ההבטחה שנישאר יחד היא שהרגיעה אותנו. הדרישה 9 זה היה הכוח שלנו”, אמר דורון בן שלומי מוועד התושבים. לפתרון קהילתי התחילה באמצעי לחץ, כגון עיר האמונה של תושבי עצמונה ליד נתיבות ומחנה אהלים של תושבי צפון החבל סמוך לקיבוץ יד מרדכי. מכל קהילות הגוש רק גני טל נשארה בשלמותה. תושביה הגיעו ביחד לבית הארחה בחפץ חיים וביחד עברו למגורים זמניים ביד בנימין ומשם ליישוב החדש. ביישובים אחרים התפצלו הקהילות. בתוך כל קהילה נוצרו קבוצות שכל אחת מהן משכה לכיוון אחר, והיה להם קשה להגיע להסכמה לגבי מקום מגורי הקבע. היו גם קבוצות מקהילות שונות שהתאחדו והקימו קהילות חדשות. מחקרים שנערכו אחרי ההתנתקות, ציינו כי אבדן הקהילה היה אבדן הקהילה 10 השייכות והביטחון, שני דברים חשובים בתהליך שיקום וריפוי. על כן, מאבק 11 היא גורם חשוב ופעיל במערכת השיקום, וצורך אנושי. המפונים לפתרון קהילתי היה הנכון והיעיל ביותר, ורק בזכותו החל השיקום. דה מקהילת האם הייתה קשה וכואבת גם למי שבחר בה. “הפילוג ֵ הפר ביישוב גרם לקרע גם בתוך המשפחה, ילדים כעסו על ההורים, למה לא הלכו עם השאר, והיה צורך לעשות עבודה קהילתית בתוך כל חלק, לחבר נוער למבוגרים, ובעצם להתחיל משהו חדש, עם אידאלים החוקר יאיר שלג אשר צפה את המצב 12 חדשים”, אמרה טובה אליהו. לפני הפינוי, הסביר את מורכבות המצב בספריו: מדובר בטראומה משולשת: החורבן האישי של הבית הפרטי, חורבן הקהילה והחורבן האידאולוגי של פינוי חבל מארץ ישראל. החורבן האישי והאידיאולוגי בלתי ניתנים למניעה כי עצם הפינוי יצר אותם, אך היה אפשר לנטרל את החורבן הקהילתי. כל החוקרים תמימי דעים ששיקום הקהילה ושמירה מרבית על תנאי חיים מוכרים הם מרכיבים מרכזיים להתמודדות עם 193

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=