מחיר ההתנתקות | פרק יד יאבדו שוב. “אחת מבנותיי סירבה בכל תוקף לתלות תמונות בחדרה 5 שבקרוואן, כדי שלא תיאלץ להיפרד מהם בשנית”, העיד עזרא אלדר. עולה כי אבדן המקום הביא לירידה גדולה 2013 מדוח התמ”ת ביולי 6 בדימוי העצמי, בערך העצמי, ברצון לפעול ולעשות, וביכולת להשתקם. העובדה כי תנאי החיים במגורים הזמניים היו בלתי מכובדים וצפופים ם ומנעה מהם להשתחרר ָ ונמשכו לאורך שנים עיכבה אף היא את ריפוי מן הפחד ומתחושת הניכור. מבחינות רבות “נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם”, והעובדה שהמדינה והצבא שאותם כה העריצו ושעל ערכי הכבוד שלהם גדלו וגידלו את ילדיהם, דווקא הם הובילו את המהלך, רק הכפילה את עצמת כאבם. המשאלה המשותפת של רבים מהתושבים ברגעי הפרידה הייתה לחזור במהרה אל המקום ההוא, אל גוש קטיף שכה אהבו. אבדן הבית האבדן הקשה הנוסף היה אבדן הבית כיוון שהבית הוא מקום השייכות והזהות האישית, ואליו נקשרים זיכרונות וחוויות שהיו ואינם. הבית אינו מסגרת פיזית בלבד, אלא מייצג גם אווירה, משפחה, ביטחון, יציבות, אהבה, הגנה ומסורת. אבדן הבית פגע קשות בביטחונם האישי, הנפשי והכלכלי של המפונים. הפגיעה החריפה בשל התמשכות הזמן עד שהוכשרו שטחי בנייה ליישובים, והשנים הרבות שבהן נאלצו לחיות במגורים זמניים. היעדר בית קבע במשך זמן כה רב יצר אצל המפונים תחושות של תלישות, חוסר אמון וחוסר ביטחון. ככל שהזמניות התארכה, התפתחה תחושת הארעיות לחוסר מסוגלות, לקשיי הסתגלות לחידושים ולשינויים ולתחושה של ארעיות בחיים בכלל. הקשר של המפונים לבית שהיה להם היה כה עמוק, עד כי גם כאשר קיבלו את הכסף כדי לבנות את ביתם החדש, לא הצליחו רבים מהם להיכנס לתהליך הבנייה. הם היו צריכים לגייס כוחות פנימיים רבים, תים בעזרת מטפלים, כדי לחזור לתחושת הביטחון בעצמם, ועמה ִ לע לבנות את ביתם החדש. לאחר סיום הבנייה דיווחו חלק מהם על קושי נפשי להיכנס אל הבית החדש, כי מבחינתם הייתה זו מעין בגידה בבית המקורי בגוש קטיף וסתימת הגולל על הסיכוי לחזור אליו. ערעור הקהילה תחושת הקהילתיות הייתה האפיון הייחודי של גוש קטיף ועיקר כוחו וחוסנו. חיי הקהילה אופיינו באכפתיות, באחריות, בערבות הדדית ובהתקדמות בכל התחומים. קהילתיות כזו אינה מובנת מאליה, לכן זר פרק יד מחיר ההתנתקות ), הושלם ביצוע תכנית 23.8.2005 ביום שלישי, י”ח באב תשס”ה ( ההתנתקות מחבל עזה, והמשפחה האחרונה עזבה את המקום. בתוך יישובים בגוש קטיף, וחוסל 21 תושבים מ- 8600 שבוע ימים פונו כשנה. אלפי התושבים, שרובם נשארו עד הרגע 30 מפעל התיישבות בן האחרון והתנגדו בכל תוקף לפינוי ולפיצויים שהוצעו, פוזרו לבתי מלון, לבתי הארחה ולמוסדות חינוך שונים ברחבי הארץ. בתוך ימים ספורים נמחה עולם שלם של צבעים, קולות, ריחות, מראות וזיכרונות. מדינת ישראל ויתרה חד-צדדית על חבל ארץ פורח ומשגשג, והתושבים המפונים החלו לשלם את המחיר. זה היה בעבורם מחיר גבוה וקשה כי כל מהותם הייתה שם, בגוש קטיף - הבית, היישוב, הקהילה, 1 החינוך, הפרנסה, השליחות והאמונה. כל צינורות החיים נחתכו באחת. התמודדות עם אבדן כה גדול ומשמעותי תבעה משאבים רבים ומחיר גבוה מהפרט, מהמשפחה, מהקהילה ואף מהחברה הישראלית כולה, ויש אשר לאחר קרוב לעשור מאז ביצוע ההתנתקות עדיין ממשיכים לשלמו. אבדן המקום האבדן הקשה ביותר היה אבדן המקום. לא היה זה רק איבוד הבית, אלא ‘מקום’ במשמעות הרחבה ביותר שלו - היישוב, הקהילה, הגוש ובמובן מסוים גם המדינה. המקום הוא הדבר הבסיסי ביותר לאדם, הנותן לו תחושת ביטחון ותחושת שייכות, ובונה את כל קומותיו - האישיות, גוש קטיף היה חלק מהזהות האישית, 2 המשפחתיות והחברתיות. החברתית, הלאומית והדתית של תושביו. הוא היה החלום ומימושו. לישיבה בו היה ערך לאומי-דתי – היו שראו בה חלק מתהליך הגאולה - ולכן אבדנו גרם לשבר גדול יותר. לדעת חוקרים רבים, התוצאה של אבדן מקום כוללת תחושות של כעס, מצוקה, תלישות, חרדה, אבל ודיכאון. ואכן, תושבים רבים דיווחו על כל אלה ואף על יותר מכך, זאת עקב הצטברות של גורמים נוספים שהחריפו את המצב, כגון מהמפונים נזקקו 50% זמניות מתמשכת ויחס מתנכר. כתוצאה מכך, 3 לעזרת שירותי הרווחה, וכמות התחלואה עלתה כמעט פי שניים, 4 כולל בעיות נפשיות. בעדויותיהם ציינו רבים מתושבי גוש קטיף כי אבדן המקום יצר תחושת אבדן זהות, ירידה בביטחון העצמי ופחד להתקשר לדברים חדשים שמא 192
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=