חורבן גוש קטיף | פרק יג בלון גז ועליו שלט: “הגירוש יתפוצץ לכם בפנים”. שעות רבות ניסו החיילים לפרוץ לבית, וכשהצליחו, הם הוזמנו למפגש סיכום, כשכולם גועים בבכי. ד”ר סודי נמיר, אבי המשפחה, הרופא שטיפל ברוב הנפגעים בגוש, וראה מקרוב את המצב, אמר: “בעצם ניסו לרצוח אותנו בכל דרך, וכשלא הצליחו, שולחים יהודים לגרשנו”. הוא קרא את פסוקי 62 דה בבכי תמרורים, ועשה ‘קריעה’ לכל אחד מתשעת ילדיו. ֵ העק גם הילדים בגוש קטיף לקחו חלק פעיל במחאה המשפחתית. הם דיברו עם החיילים מעומק הלב, בכו כשנוכחו לדעת שאין הקשבה, ואף כתבו גרפיטי על הקירות, מבפנים ומבחוץ, עם אמירות של כאב, אכזבה מהמצב, אהבה רבה למקום ואפילו תקווה לשוב בבוא העת. שחר אלנקווה מנווה דקלים כתבה: “אלוהים, כשתבנה את הבית בתל קטיפא תלה אלרואי אודס שלט: 63 שלך, תבנה גם את שלנו”! “שמי אלרואי והיום אני בן שש. אם באת להביא לי מתנה, אתה מוזמן 64 להיכנס. אם באת לקלקל את המסיבה, תחזור הביתה”! לא נרגע מכך שהחיילים שנכנסו לביתו, ונתנו למשפחה רק חצי שעה להתארגן ולצאת. אפילו הגרמנים נתנו לאמו שעתיים כדי להתארגן כשבאו לגרשה. בהצבעה דמוקרטית של כל בני המשפחה הוחלט לא חיילים הקיפו את 400 לארוז, להתנגד בכל דרך לפינוי, חוץ מאלימות. הבית, וכשהבינו שבני הבית נחושים וקשים, נתנו להם להישאר יום נוסף. בבית המסוגר התנהלו שיחות אמונה רבות, ולקראת הסוף עלו כמה מבני הבית למרפסת הקומה השנייה כדי להקשות על הפינוי, וכמה מהם התחילו לשבור את הבית כשהם שרים שירי גירוש. הצבא עבד קשה לפנותם, ובסיום ביקש מהם הקצין האחראי סליחה, ואמר: “כל הכבוד שכך אתם מחנכים את ילדיכם”! בחצות ערכה המשפחה דה, המזוזות הורדו ביחד עם הדגלים, וכולם עלו על האוטובוס ֵ טקס פר 61 בדרכם לירושלים. אצל משפחת נמיר מנווה דקלים התכנסה כל המשפחה עם אורחים רבים להגנה על הבית ואפילו לסוג של מלחמה. בכניסה לבית הועמד 1 2 6 7 186
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=