להשאיר זיק של תקווה שעדיין לא נחתם הגולל, וברגע אחד הכול יכול להשתנות. אנשים ארזו את תכולת ביתם בתקווה שאת כולה יחזירו למקומה. עד הרגע האחרון לא היה ייאוש. במוצאי צום תשעה באב, בחצות הלילה, נחסם סופית מחסום כיסופים לכניסת אזרחים לרצועה. מן הרגע ההוא התאפשרה הנסיעה רק בכיוון אחד - החוצה. במשך הלילה עדיין שררה אווירה של התרוממות רוח ביישובים השונים. בכפר דרום, למשל, נאספו התושבים ואורחיהם בבית הכנסת, והם רקדו ושרו עד אור הבוקר. גם בנווה דקלים היו השירה והריקודים בלב הכינוס ההמוני שנערך על הדשא מול בנין המועצה. הרבנים נשאו דברי חיזוק, וראשי מטה המאבק נתנו הוראות אחרונות. ,) 15-16.8.2005 ביומיים שלאחר מכן, ראשון ושני, י’-י”א באב תשס”ה ( היה אפשר לצאת מגוש קטיף באופן עצמאי, בלא התערבות של צבא או משטרה. הצבא כינה זאת – ‘הפינוי מרצון’ והבטיח רגישות ועזרה. אור ליום שני, שעות ספורות לפני תחילת מבצע ‘יד לאחים’ שבו צוותי צה”ל והמשטרה נצטוו למסור צווי פינוי לתושבי גוש קטיף, סגרו תושבי נווה דקלים את שער היישוב כדי למנוע את כניסתם. מנייני תפילת שחרית של בוקר יום שני נערכו סמוך לשער, נוכח פני 6 החיילים המתדפקים עליו. המתח, הכעס וגם התקווה היו בשיאם. תחילה חסמו התושבים את השער הראשי של נווה דקלים, אחר כך, משגילו כי החיילים מתקרבים אל השער המזרחי של היישוב, מיהרו להתייצב מולם בשורה ארוכה, אוחזים זה בזה בידיהם. כך קרה בכל פתח כניסה חדש שמצאו החיילים. התושבים הקדימו אותם, יצרו שרשרת אנושית ארוכה כדי לבלום אותם, וכן ערכו עמם שיחות מוטיבציה ולוחמה פסיכולוגית, כשהם חוזרים ואומרים להם: “לעולם לא תסלחו לעצמכם אם תשתתפו בגירוש אכזרי של יהודים מבתיהם, 7 שאפילו אינם יודעים לאן הם הולכים”. מפגינים בכפר דרום נגד תכנית ההתנתקות 1 מלכה כהן נפרדת בבכי מביתה בנווה דקלים 2 נשים ממררות בבכי בעת הפינוי מתל קטיפא 3 כיתוב בגנות הגירוש על כביש בגוש קטיף 4 יצחק כהן קורע קריעה בעת הפינוי 5 5 4 3 173
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=