אלבום גוש קטיף

המאבק על גוש קטיף | פרק יב היה זה האירוע האחרון שארגן מטה המאבק. עם סיומו חזר כל אחד 36 לביתו, לעשות את הישר בעיניו עם משפחתו. שבוע לפני העקירה היה נווה דקלים מקום שוקק חיים. היה קשה להאמין שמדובר באזור שבתוך שבוע עתיד להימחק מעל פני האדמה. הכול היה חי ותוסס, ביום ובלילה. אנשים הסתובבו, פטפטו, האירו פנים זה לזה. ילדים ובני נוער שיחקו בגינות המשחקים. שבוע לפני העקירה וכל הדשאים ירוקים, והגינות מושקות ופורחות. מתחם בתי הכנסת של נווה דקלים, לפני ההתבצרות של הנוער, נראה בשעות הבוקר כמו 'שטיבל' מצוי בבני ברק. בכל שעה, מהנץ החמה ועד שעות הבוקר המאוחרות, התחיל מניין תפילה חדש. אחוזים 20 רבים בממשלה ובמנהלת חשבו שביום הפינוי יישארו בקושי אחוז. 150 מהתושבים. בפועל נשארו המאבק על גוש קטיף הסתיים ברגע שנכנסו חיילי צה"ל אל היישובים. היה זה מאבק שאפיין את תפיסת עולמם של המתיישבים בגוש קטיף, ואת אופי חייהם. באותו רגע, תמו חודשים של מחאה, מאבק, הפגנות, עשייה, הסברה ועמל של כשמונת אלפים ושש מאות תושבי גוש קטיף, מטף ועד זקן, בעשרים ואחד יישובים, ושל עוד עשרות אלפי תומכים מבחוץ. הילדים שנשארו לבדם בבית, הנוער שהכין שלטים ויצא להפגנות, המבוגרים שעברו מבית לבית בכל רחבי הארץ וייצגו את הגוש בתקשורת ובקניונים, וכל אלה שעזרו ועשו הכול, מאחורי הקלעים או לפניהם, הבינו שמישהו אחר מנהל את המציאות, ויש לקבל זאת ... הכאב העצום על האכזבה ש"יכולנו לעשות יותר" התערבב 37 עם ההרגשה של "עשינו כל מה שיכולנו". קטיף, או לפחות למחות על העוול המתקרב, הביא את המוני האדם לעזוב הכול ולשבת בהמתנה לאישור שלא הגיע. סיומה השקט של ההפגנה ביום רביעי בערב היה אכזבה גדולה לחלק מתושבי גוש קטיף. לדעתם, הסיום המינורי מנע את התמיכה לה ציפו ביום פקודה. ראשי מטה המאבק בגוש תמכו בדרך התנהלות זו וסברו כי היא אשר 32 מנעה מלחמת אחים. מטה המאבק ראה גם חשיבות רבה בהשארת אנשי הגוש בביתם, במקום ובשגרת יומם, לכן התנגד להכנסת אנשים מבחוץ. לא כולם הסכימו עמו, והיו תושבים שחשבו כי הגדלת כמות האנשים בגוש קטיף היו גם מי שחשבו 33 תמנע את ההתנתקות, וקיבלו לביתם אורחים רבים. כי יש להחריף את המאבק, כי הרגישו ש"בעצם לא הפחידו כלל את אך רוב התושבים ראו 34 הממשלה והצבא, ולכן הכול הולך חלק מדי", את הצלחת המאבק בהישארות הרוב המוחלט של התושבים בביתם עד הרגע האחרון, למרות האיומים הכלכליים שנשלחו אליהם חדשות לבקרים. לדעת חגית ירון, תושבת נווה דקלים ופעילה במטה המאבק ובצוות צח"י בימי העקירה, "המאבק הגדול של כולם בגוש קטיף, במודע או שלא במודע, היה לשמור על הקהילה. הקהילה נתנה לחבריה בבתים רבים נערכו חוגי בית 35 כוחות רבים, הן בשגרה והן במאבק". כדי לתת פורקן וביטוי לרגשות התושבים. השילוב של ביטחון בה', נחישות ואמונה, מנעו מריבות, ויכוחים ומאבקים, ונתנו כוח להאמין ולהישאר עד הרגע האחרון. שבועיים לפני מועד העקירה המתוכנן שינה מטה המאבק את כיוון הפעילות, ועיקר העשייה היה איך להאריך במקסימום את החיים בגוש. נערכו כנסי הסברה רבים, כמעט מדי יום, כדי לעדכן, לעודד, לתמוך ולחבר. הדברים שהושמעו בכנסים אלה העניקו לתושבים תחושה שהם לוקחים חלק בתהליך גדול, אך גם אפשרו לכל אדם ולכל קהילה חופש פעולה הן במאבק, הן בהכנות ליציאה. הכנס האחרון היה בתשעה באב, עם שירה אדירה והרגשת יחד עילאית ומחזקת. ילד בהפגנה מחזיק בשלט: 'אל נא תעקור נטוע' 1 תפילת המון זועק 2 חולצה כתומה – 'יהודי לא מגרש יהודי' 3 1 2 3 170

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=