תיירות ותעשייה | פרק יא סגר, אין יוצא ואין בא מהרצועה לארץ. הסתבר שבתי אופנה רבים וטובים שולחים את הבדים הגזורים לרצועה לשלב התפירה, וכשיש סגר, אין סחורה. הם הבינו שלנו בגוש קטיף יש יתרון, הפועלים קרובים ויכולים להגיע אלינו, ואנו יכולים להוציא סחורה ללא כל בעיה... וכך הוקמה המתפרה הראשונה, ובהמשך הוקמו מתפרות נוספות, ברפיח פועלים מרפיח, היו יחסים טובים 70 ים וגם בגן אור. אצלנו עבדו תם. עם ההתנתקות ִ תם, משכורות שולמו בזמן, עד היום אנו בקשר א ִ א 11 נסגרה המתפרה." היישוב המרכזי והגדול, יועד מההתחלה אזור מיוחד כאזור , בנווה דקלים תעשייה, ובו רוכזו רוב המפעלים הגדולים. מיקומו היה צמוד לעיר ח'אן יונס. חברת 'מבנה תעשייה' הקימה את שני המבנים הראשונים, ובהם הוקמו מפעלי מתכת, נגרות, תפירת מוצרים ביטחוניים ובית דפוס. לאחר מכן החלו להגיע יזמים פרטיים וכן החברה הכלכלית של נווה דקלים והקימו מפעלים נוספים בתחומי המזון והמתכת, שהביאו תם יזמים שונים ותכניות מבטיחות לעתיד. לאזור התעשייה היו שתי ִ א כניסות: אחת מנווה דקלים והשנייה מח'אן יונס. מאות מתושבי ח'אן יונס ועשרות תושבים מנווה דקלים עבדו באזור התעשייה והתפרנסו בכבוד. הפיתוח התעשייתי הביא ליצירת מקומות עבודה נוספים ולגידול בכמות התושבים. יחד עם זאת, בזמני פיגועים היה אזור התעשייה הנפגע הראשון מן הירי ומן המטחים, ולכן גם נסגר ראשון. דבר זה שיבש מאוד את העבודה והקשה מאוד על השגרה, אלה נוספו על הקשיים האחרים שנבעו מהמצב הביטחוני - עיכובים באספקת חומרי גלם או בהעברת סחורות, הפסקות חשמל וכיוצא באלה. כמו כן, היו עלויות גבוהות בשל הריחוק מהמרכז, והיה חוסר בעובדים מקצועיים מאותה סיבה. לפיכך, היה צורך להכשיר את העובדים הקיימים ולהטיל עליהם את הייצור כולו. שכר העובדים היה נמוך מן השכר במרכז הארץ, דבר שאיזן את ההוצאות והקל על ההתמודדות. לאחר ההתפתחות באזור תעשייה עם ההתפתחות שחלה בגוש קטיף בחקלאות, ביישובים, בחינוך ובתיירות, החלה להתפתח גם תעשייה. חלקה הייתה קשורה לאופי המקום, כגון: מחצבות חול, דשן לחקלאות, מפעל לייצור חממות, מוסכים, תמציות מצמחים, תעשיית מיץ. בהמשך הוקמו גם מפעלים שלא היו קשורים לאופי המיוחד, אך העסיקו תושבים והוציאו שם טוב לאזור, כגון: בית דפוס גדול, תעשיית מתכת, מפעל אל-בד, מתפרות, נגריות, חממה טכנולוגית, בתי תוכנה ובר-בצק. שלושה אזורי תעשייה היו בגוש קטיף, בעיקר ביישובים הקהילתיים: הדרומי ברפיח ים, המרכזי בנוה דקלים והצפוני ביותר במושב קטיף. הצורך בפיתוח תעשייה באזור נבע מהמרחק מיישובים יהודיים ומהצורך לפתח אמצעי ייצור כדי לתת פרנסה לתושבים וכן כדי למשוך אוכלוסייה נוספת למקום. שלא כמו היישובים החקלאיים אשר נבנו על ידי הסוכנות כולל אמצעי ייצור, היישובים הקהילתיים נבנו על ידי משרד השיכון, בלא מחשבה מראש על פתרון תעסוקתי. התושבים הקהילתיים פנו לחטיבה להתיישבות בסוכנות, וזו נענתה בחיוב כי ראתה בהקמת תעשייה פתרון תעסוקתי, מחד גיסא, והתחלת חיים של דו-קיום עם האוכלוסייה הערבית השכנה, מאידך גיסא. הרעיון היה להקים תעשייה שתעסיק יהודים וערבים, תפרנס את התושבים בכבוד ואולי גם תיצור דרך העבודה המשותפת הוויית שלום, ואכן כך היה. מאות פועלים ערבים ויהודים עבדו במפעלי התעשייה השונים בגוש, היו 10 ביחסים טובים ופרנסו אלפי אנשים. , אזור התעשייה הדרומי, היו מפעלים לחומרי בניין ובלוקים ברפיח ים וכן מתפרות אשר הוציאו תחת ידיהן סחורה של המותגים החמים ביותר בתחום האופנה, כמו 'ראש אינדיאני' וחגית טסה. המתפרה הראשונה . "זה קרה במקרה", סיפרה ניצה 1997 הייתה של משפחת כהן, משנת כהן. "בעלי עסק בהסעות, ובאחת מהן הגיע למחסום ארז בדיוק בזמן 1 2 156
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=