בו' בניסן תשט"ו, 29 במרץ 1955, העלה בן-גוריון בממשלה – כשר הביטחון בממשלת משה שרת – את הצעתו לכבוש מחדש את רצועת עזה.

הצעתו כללה העברה של פליטים הרוצים בכך, מהרצועה למצרים ולעבר הירדן. בתום דיון סוער ולמורת רוחו של בן-גוריון דחתה הממשלה את הצעתו. בריאיון עם כתב הניו יורק טיימס הציג בן-גוריון את גרסתו כי יש לספח את הרצועה לישראל ובה בעת להוציא משם את הפליטים.

שנה וחצי אחר כך, באוקטובר 1956, בישיבת הממשלה שאישרה את מבצע סיני, הציב בן-גוריון לחברי ממשלתו את היעדים המדיניים והצבאיים של המלחמה: "שלום פסיבי [עם מצרים…] חופש שיט… ו[שליטה על] רצועת עזה". משום כך הוחלט אחרי המלחמה לבצע מהלך מעשי של קביעת עובדה בשטח: התיישבות יהודית, תחילה באמצעות היאחזות נח"ל, ובעתיד היא תאוזרח ותהיה קיבוץ דתי. היאחזות נח"ל רפיח עלתה על הקרקע בא' בשבט תשי"ז, 3 בינואר 1957.

בי"א בשבט תשי"ז, 13 בינואר 1957, קיבלה הממשלה שורת החלטות, ובהן ההחלטה כי "ישראל תחזיק ברצועת עזה, תקים בה מינהל עצמי של התושבים ותהיה האחרית לביטחון הפנים והחוץ בה באמצעות משטרה. ישראל מתנגדת להפקדת ביטחון הרצועה בידי כוח האו"ם". עשרה ימים אחר כך, בכ"א בשבט תשי"ז, 23 בינואר 1957, אישרה הכנסת את ההחלטה שישראל לא תיסוג מעזה.
אבל הלחץ הבינלאומי עשה את שלו. בל' בשבט תשי"ז, 1 במרץ 1957, הודיעה באו"ם שרת החוץ גולדה מאיר על "נכונות ישראלית לנסיגה מלאה ומידית מאזור שארם א-שייח' ורצועת עזה".
(מתוך חבל עזה וגבולה הדרומי של מדינת ישראל – חגי הוברמן – קהילת יהודי עזה בהוצאת מרכז קטיף 2019).

לאחר שנאלצנו לסגת מרצועת עזה בסיום מבצע סיני פונה בן גוריון לנשיא ארה"ב ומבקש ממנו להבטיח את השקט לישובים הסמוכים לרצועת עזה.