ממשלת יצחק רבין הראשונה המשיכה באופן מלא את הקו של ממשלת גולדה בנושא ההתיישבות מעבר ל'קו הירוק' על פי תוכנית אלון, כולל ההתיישבות ברצועת עזה. ב-16 בדצמבר 1975 אוזרחה היאחזות כפר דרום לא כיישוב של קבע אלא כמחנה מעבר זמני למתיישבי גוש קטיף. ב-10 בפברואר 1977, אוזרחה היאחזות נצר חזני על שמו של שר הסעד בממשלת רבין, מיכאל חזני ז"ל, שהיה מתומכיה של ההתיישבות בחבל. בדבריו בטקס ביטא רבין את ה'אני מאמין' שלו בעניין דרום הרצועה, האזור שייקרא לימים גוש קטיף: "זהו יום גדול למדינה ולהתיישבות, יום המסמל את ביסוס אחיזתנו באזור, שמאז מלחמת ששת הימים נעשה לחלק בלתי נפרד מהמדינה וביטחונה". רבין לא שינה את עמדתו ביחס לחשיבות הביטחונית של היישובים בגוש קטיף והמשיך לדגול בתפיסה זו גם תשע שנים אחר כך. כשכיהן בתפקיד שר הביטחון בממשלת פרס, ביקר בגוש קטיף. מאחר שהיישובים היו כבר מבוססים, הוא התייחס גם להיבטים הכלכליים והחברתיים שלא היו קודם לכן. רבין אמר למתיישבים: ״כמו לפני תשע שנים… כך גם היום אני מאמין שלאזור הזה יש עתיד התיישבותי, כלכלי, חברתי ותפקיד ביטחוני – והוא חייב להיות חלק בלתי נפרד ממדינת-ישראל״.

מחליפו, מנחם בגין, הסכים בהסכם השלום עם מצרים לנסיגה מלאה מכל חצי האי סיני עד לגבול הבינלאומי, אבל סירב לנסיגה מרצועת עזה – חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. בי"ט בטבת תש"ם, 8 בינואר 1980, בפגישה שקיים בגין עם סאדאת בעיר המצרית אסואן אחרי החתימה על הסכם השלום, דיבר סאדאת על אחריותו המיוחדת לעזה ועל רצונו לשחררה מן הכיבוש. בגין הגיב: "איזה כיבוש?… זו לא ארץ זרה… זו ארץ ישראל".
גם יצחק שמיר, מחליפו של מנחם בגין, ראה בחבל עזה חלק בלתי נפרד מישראל וייחס חשיבות מיוחדת להתיישבות בה. לדבריו: "ההתיישבות כאן באה לרשום את העיקרון, שאין ולא תהיה פינה בארץ ישראל שתהיה סגורה בפני התיישבות יהודית".

יצחק שמיר ביקר כמה פעמים ביישובים היהודיים בחבל עזה. במהלך ביקור בגוש קטיף ביוני 1987 התבטא בריאיון לביטאון יישובי חבל עזה: "התרשמתי מאד מהדינמיות של המקום. יש כאן מאמץ אדיר להתקדם ולהתגבר, והמאמצים ראויים לכל תמיכה לכל סיוע אפשרי".
האינתיפאדה יצרה מציאות חדשה בגוש קטיף, אבל ההתיישבות המשיכה להתחזק. אף על פי שיישובים חדשים לא קמו בתקופת ממשלת האחדות, המשיכה האוכלוסייה לגדול ביישובים הקיימים. יצחק שמיר המשיך ליישם את השקפתו בנושא חבל עזה והתנגד ליוזמות של חברי כנסת מהליכוד לנסיגה מרצועת עזה במתכונת של 'עזה תחילה'.
גם יצחק רבין, בעת תהליך אוסלו, קבע את עקרון הגושים שלפיו גוש קטיף יהיה מחוץ לאוטונומיה, בשליטה ישראלית מלאה (אם כי ציין כי יישובים כמו נצרים וכפר דרום לא יוכלו להיכלל בתוך גושי ההתיישבות מפאת מיקומם). רוב היישובים היהודיים נותרו בשני גושי התיישבות עיקריים: גוש קטיף בדרום החבל; וגוש היישובים הצפוני – אלי סיני, ניסנית ודוגית. היישובים כפר דרום ונצרים נותרו מבודדים ומנותקים מהגושים. רבין המשיך לדגול בהמשך השליטה בהתיישבות בגוש קטיף בדרום הרצועה ובשלושת היישובים בצפונה. במסיבת עיתונאים שקיים בגוש קטיף בנובמבר 1994, שיבח את מתיישבי גוש קטיף ובמיוחד את תושבי נצרים "העומדים בכבוד בתקופה קשה זו וממשיכים את חייהם במציאות שאיננה פשוטה".

בי"א בתשרי תשנ"ו, 5 באוקטובר 1995, חודש לפני שנרצח, הציג רבין לאישור הכנסת את הסכם אוסלו ב. בנאומו שטח רבין את ה'אני מאמין' המדיני שלו המעודכן בעקבות הסכם אוסלו. בנושא ההתיישבות ביש"ע אמר: "להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש-קטיף, גם ביהודה ושומרון". עוד אמר: "אני רוצה להזכיר לכם: התחייבנו – כלומר, הגענו להסכם – התחייבנו בפני הכנסת שלא לעקור אף יישוב במסגרת הסדר הביניים, גם שלא להקפיא בנייה וגידול טבעי".

כידוע, ראש הממשלה אריק שרון הוביל את תוכנית ההתנתקות בשנת 2005. שרון הודיע ש"עד סוף 2005 לא יישאר אף יהודי ברצועת עזה." האם בכך תם קשר של אלפי שנים בין היהודים לעזה, או שלדינמיקה היסטורית זו יהיו עוד השפעות בעתיד קרוב או רחוק? לשר ההיסטוריה – הפתרונים.
(מתוך חבל עזה וגבולה הדרומי של מדינת ישראל – חגי הוברמן – קהילת יהודי עזה בהוצאת מרכז קטיף 2019)