יהודה דני ז"ל

דני, בן סעידה וסעדיה, נולד במושב בני-עי"ש שבקרבת גדרה, בי"ג בטבת תשכ"ו (05.01.1966). ילד רביעי למשפחת עולים מתימן (מבצע "מרבד הקסמים" – 1952), היה אחיהם של יעקב, עזרא, זהבה וייני; למד בבית הספר היסודי בבני-עי"ש ובמדור הדתי של בית הספר התיכון החקלאי "מקווה ישראל".
מגיל צעיר דני התגלה כטיפוס ערני במיוחד. "הוא היה שובב, אבל שובב טוב – ממש מתוק", סיפרה אמו. למרות שבבני-עי"ש באותם ימים טרם היה גן ילדים, לדני לא היה משעמם. הוא היה משחק עם ילדי השכונה, עם אחיו ועם בני דודיו. יחד עם בני הדודים בני גילו, נכנס לבית הספר. "מההתחלה דני היה תלמיד מצטיין", אמרה סעידה אמו, "התעודות שלו תמיד היו מלאות טוב-מאודים". הוסיפה אחותו: "הוא באמת היה תלמיד טוב, אבל לא 'חנון' – הוא אהב לעשות כל מיני תעלולים."
דני תמיד היה ראשון בכל, תמיד זה שמחליט מה עושים ולאן הולכים. היו לו אינספור חברים שצבר במהלך חייו, והוא היה מאז ומעולם חביבן של הבנות. "היה לו מבט שאי אפשר היה לעמוד מולו: העיניים החייכניות שלו, החיוך שובה הלב שלו… היה לו מוח מבריק, הוא היה רגיש במיוחד ובעל לב של זהב", כך סיפרה אחת ממדריכותיו של דני במקווה-ישראל, שכיתר הבנות במקום, תלמידות ומורות, התאהבה בו מהרגע הראשון.
באמצע שנת הלימודים השלישית במקווה-ישראל, החליט דני לעזוב את הלימודים. את הזמן עד לגיוס לצה"ל הקדיש לעבודה, טיולים ובילויים בתל אביב. "הוא מילא את החיים של כולנו בחוויות מדהימות שאי אפשר לשכוח – הבנאדם הכי כייפי שהכרנו", סיפרו חבריו. בתקופה זו, כבתקופות שעשה בתור תלמיד, היה ממשיך ובא לבקר את אחותו זהבה בחומש, שם היה מטייל בטבע שכה היה אהוב עליו ומבקר בכפרים הערביים שבשומרון. גם שם, כבכל מקום, היו לדני הרבה חברים, ולא סתם חברים של אהלן וסהלן, אלא חברים של ממש, שהזמינו אותו לתוך ביתם וחשפו בפניו את לבם.
דני התגייס לצבא, לחיל הצנחנים. עד מהרה התגלה כ'צנחן מורעל'. הוא לחם במלחמת שלום-הגליל, התקדם במהרה בסולם הפיקודי, היה למפקד כיתה ומונה – לקראת תום השירות – לרס"ר מחנה חטיבת המילואים בבית-דרס. בתור רס"ר ניכרו בו כל אותן תכונות שאפיינו אותו כחייל מן השורה: מצד אחד היה ה'סחבק', מצד שני היה מסור לתפקיד וקפדן "עד הפרט הקטן ביותר". הוא היה מוערך ואהוב, על מפקדיו ועל פקודיו כאחד.
בנובמבר 1987 דני השתחרר מהצבא והחל לעבוד כסוכן של חלקי חילוף לרכב. הוא לא רצה להישאר בעבודתו זו, היו לו שאיפות גדולות מן החיים והוא ביקש להותיר חותם אחריו. ב– 1990 החל לעבוד בענף הביטוח, ותוך שנים ספורות היה לבעל סוכנות לביטוח "דן ביטוחים" עם כמה סניפים ברחבי הארץ. תהליך התפתחותו המקצועית של דני היה מהיר אומנם, משום שהוא היה טיפוס מוכשר ובעל נחישות עזה, אך יחד עם זאת היה זה תהליך קשה: דני היה רגיש, אנושי ופגיע, והוא לקח ללב כל טריקת דלת וכל סירוב.

לאחר שנים בהן כיכב דני בין החברים, ובנות אינספור שהיו כרוכות אחריו, הכיר את סיגל טלקר (סיגי), והייתה זו אהבה ממבט ראשון. "יש לי הרגשה שמצאתי את מה שחיפשתי", סיפר לחברו אורי, רגעים לאחר שפגש באשתו לעתיד. כשנה לאחר שהשניים נפגשו, שנה בה עבדו יחד, סגר דני את משרדיו והחל לעבוד בתור מנהל מכירות של חברת "נעלי דפנה". כמה חודשים לאחר מכן, קנו השניים קרוואן והתגוררו בחצר בית הוריו של דני. "הייתה זו התקופה היפה ביותר – אהבה בוערת ויציבות בחיי העבודה", סיפרה סיגי.
בתחילת שנת 1995 רכשו דני וסיגי את ביתם לעתיד בחומש שבשומרון. כעבור ארבעה חודשים נפטר אביו של דני, ועבורו היה זה בחינת קץ עידן התמימות. בחודש פברואר 1996 נישאו דני וסיגי בטקס צנוע בבית האם בבני-עי"ש. סיגי: "דני היה עדיין בשנת האבל שלו – זה לא היה הזמן הנכון לערוך מסיבות גדולות. זה היה אולי האופי שלנו כבני זוג: כמה שהיינו מוקפים תמיד – בבסיס היינו רק לעצמנו".
ביולי 1996, התיישבו דני וסיגי בביתם החדש בחומש. כעבור חצי שנה נולד שלו, הבן הבכור. באמצע שנת 1998 נולד הבן שובל, ובתחילת 2000 נולד יוגב. מרגע הולדת בנו הראשון, שינה דני לחלוטין את סדרי העדיפויות שלו. הוא היה לאב מסור למופת, שהקדיש את כל אהבתו לאשתו ולילדיו. "בחיים לא ראיתי אבא כזה", סיפרה חמותו, "הוא היה מסתכל על ילדיו במשך שעות, וכל הזמן חיבק ונישק אותם".
לזמן מה היה דני שוב סוכן של חלקי חילוף לרכב, אך הוא לא זנח מעולם את תוכניותיו, ובמקביל לעבודתו החל להרחיב את עסקיו. תחילה שיווק בשטחי הקו הירוק, ובמקביל קשר קשרים עם מועצות מקומיות. עבד כקבלן נקיון, ועם הזמן היה לקבלן מצליח בענף הבנייה והשיפוצים. "למרות שלא היה במקורו איש מקצוע – דני ידע להזיז עניינים. הוא היה אמין ביותר והתחבר בקלות", סיפרו עליו בני המשפחה.
דני היה איש של משפחה, איש של חברים אינספור, איש של רעיונות ומעשים. הוא היה אהוב, ובכל מקום שדרך, הדלתות כמו נפתחו מעצמן.
בעקבות האינתיפאדה, התכוונו דני ומשפחתו לעזוב את חומש ואת כבישי השומרון שנודעו כמסוכנים. הם החלו בהליכים הנחוצים, כאילו ידעו את שעומד להתרחש, אך לא הספיקו. דני נהג לנסוע בכבישי השומרון עם קסדה ואפוד, ובתחילת יוני 2001 ניצל מתקרית ירי בכביש עוקף שכם, אך ביום המר, אולי בעקבות הסכמי הפסקת האש, חשב שאין צורך בכך.
ביום שני, כ"ז בסיוון תשס"א (18.06.2001), בשעת צהריים נסעו דני ושכנו-עוזרו בעבודה, אלכס בריסקין בן ה– 17, במכוניתו של דני, והיו בדרכם לחומש מהיישוב שבי-שומרון. בקרבת שכם, עקפה אותם במהירות איטית מונית מרצדס צהובה עם לוחית רישוי פלסטינאית. במונית ישבו שני מחבלים, שכנראה רצו לראות מי וכמה אנשים ברכב הנוסע. רגעים ספורים אחרי כן, המחבלים סובבו את המונית, פנו לעבר דני ואלכס והחלו יורים עליהם בצרורות. אלכס נפצע, ודני נהרג במקום.
המחבלים חזרו שוב לעבר הרכב כדי לוודא אם הצליחו בכוונתם; אלכס העמיד פנים כאילו נהרג, ובזכות כך ניצל. משם המשיכו שני המחבלים בנסיעתם ונעלמו בשטחי הרשות. חצי שנה מאוחר יותר, חיסל צה"ל את אחד ממרצחיו של דני.
דני היה בן 35 במותו. הותיר אישה ושלושה בנים, אם, אחים ואחות. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בבני-עי"ש.
סיגי, רעייתו של דני, הוציאה ספר זיכרון לזכרו – "דני יהודה – היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה…". הספר נכתב ע"י מירית שם-אור, ובו מתוארים באומר ובתמונות רבות חייו של דני, ונפרדים ממנו בני המשפחה והחברים הרבים.
כתבה סיגי: "איש יקר, אין יום ואין לילה שחולף בלי המחשבה עליך. כל דבר קטן מזכיר לי אותך. הילדים לא מפסיקים להיזכר בחוויות שעברנו ביחד. זה מחמם את הלב, אבל גם שובר אותו. הלב שלי נצבט מול הגעגועים של הילדים אליך. אנחנו מנסים להתנחם בכך שהיינו חלק מחייך הקצרים, כנראה שזו היתה זכות גדולה עבורי ועבור הילדים… אנחנו נמשיך להחזיק באהבה הזאת שלך צמוד צמוד אל לוח ליבנו. האהבה הזאת תחזק אותנו, ותיתן לנו כוח ברגעים הקשים".